 |
 |
|
|
|
|
| מעשייה קצרה עם מוסר השכל על איך ישי אדר כמעט איבד את זה כשהילדה התחילה להשתעל בטירוף |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
ישי אדר
2/2/2005 15:05 |
|
|
|
|
|
|
|
עונת המחלות שכרגע נמצאת בשיאה יוצרת כל שנה מחדש אפקט של הלם והפתעה. כמו בגשם הראשון, שמיד יוצר פקקים אכזריים בכבישים ואנשים מרימים ראש לשמיים בסימן שאלה של "מה זה המים האלה שיורדים פה פתאום?", כך ציבור החולים בישראל המום כל פעם מחדש מקריסת בתי החולים וריבוי הווירוסים החדשים והאכזריים במיוחד שמסתובבים בשטח.
בגני הילדים זו ממש רולטה רוסית, שאתה יודע שבשלב מסויים תצביע לכיוונך, ואז כל הווירוסים האכזריים האלה יבואו לעשות סקווטינג אצלך בבית לאיזה שלושה שבועות, שבהם כולם ידביקו את כולם כפול שלוש בלופ. אנחנו, חאמסה חאמסה טפו טפו, היינו חולים קצת לפני הגל הגדול של המחלות וקיבלנו סוג של חיסון טבעי. אבל נשאר לנו בבית זנב אחד נבזי. אוייב אכזר. השיעול. לילדים אין עדיין את הטכניקה להוציא את המוחטה באופן יזום וככה זה מקבל מימד מתמשך ואינסופי. אתה מתעורר באמצע הלילה, מת להוריד נבוט בראש של מי שמייצר את הרעש המחריד הזה, ואז אתה מגלה שזה
הילד שלך שוכב, גוחן ועוד רגע מתפקע משיעול.
שתי כריות על הראש ואטמים מסיליקון לא עזרו במקרה שלי. בוקר אחד קמתי מרוט מעצבים עם דמעות בעיניים ואמרתי - זהו, עם כל הכבוד ל"לתת לגוף לרפא את עצמו", אני מתערב, מביא סירופ ומסלק את סרט האימה הזה מסדר היום. קניתי משהו יקר וטבעי שאמור להקל.
כדי ליצור מומנטום של מוטיבציה לשיתוף פעולה הוצאתי את הסירופ מהתיק עם פרצוף של "בואו תראו איזה דבר מדהים אבא הביא", כמו שמוציאים אופניים מהקופסא. בקבוק הסירופ התקבל בפיות פעורים בחצי התורן מאכזבה. ההצגה של "רוצה לראות איך ארנון אוהב סירופ?!", לא עזרה. כשניגשתי עם הכפית ביד, אלונה נעלה את הפה וסובבה את הראש. האדמתי ונתתי לאפרת מבט של "תעשי משהו או שאני מתפוצץ". כשצריך לתת תרופה בבית ובמיוחד על רקע אקוטי, אתה לא לוקח בחשבון שינויים לא צפויים בתכנית. ואז פתאום אתה נתקל בישות שלא מנמקת ושפשוט לא רוצה לשתף פעולה, בלי שום הסבר הגיוני.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
***
|
|
|
 |
|
|
|
אלה המצבים שאבא פצצות נהיה פצצה מתקתקת וכאן הכל מתחיל להשתבש. בעודי בשירותים שמעתי את ניסיונות השידול הרכים והמתחנפים של אפרת, שהבטיחה לה אמבטיה ושסבתא תבוא במיוחד לתת לה את התרופה. עם כל נפח ראותיי נבחתי - "היא לא תנהל לי פה את העניינים, שום אמבטיה ושום שממבטיה! או סירופ או כלום!". אלונה אולי קטנה אבל לא פראיירית, ורק מהטון של הנביחות של אבא מהשירותים התחיל גל של צווחות איומות. התפרצתי לסלון מהשירותים כולי אדום והתקדמתי לעבר בקבוק הסירופ כמו מורה שאיבד את קור רוחו ובא עכשיו לחסל את החשבון עם תלמיד שמקניט ומעצבן אותו כבר שנה. "לשתות! ובלי ויכוחים פה!" הרמתי את קולי כשאני ניצב כמו עמוד חשמל כועס עם כפית ביד מעל אלונה. אלונה העיפה את הסירופ על הספה והתחילה שוב לצווח, אפרת התחילה לצווח עלי וארנון צווח כי כולם צווחים. אפרת התקשרה לסבתא שתוך חצי שעה נכנסה לבית כמו רוח סערה (לסגת לקווים האחוריים! לארגן שורות! להתארגן מחדש!).
הסבתא לקחה את אלונה לחדר, שיחקה איתה קצת וניסתה קו שיכנוע חלופי ורך במיוחד. בינתיים, במסתורי המחתרת, אני מערבב שתי כפיות סירופ בבקבוק. הסבתא רצתה לקחת את אלונה לאמבטיה ואז, זינקתי כמו שוער כדי לחסום בגופי את הפשרה. "אין אמבטיה, קודם סירופ". אלונה התחילה לצרוח שוב, הסבתא תקעה לי מבט זועף ופרשה תוך כדי מחאה. אפרת ניגשה אלי כמו שופט כדורגל עם כרטיס אדום ביד והצביעה על הספה בקטע של "לך ושלא נשמע ממך עד מחר". אלונה רצתה מים כדי להירגע מהצרחות אז זינקתי שוב כאילו במקרה נתתי לה את הבקבוק הממולכד. שלוק אחד והיא עשתה פחחחחחסס והתחילה לצווח שוב בעודה זורקת את הבקבוק על הריצפה. בשלב הזה אתה כבר יודע שהכל התרסק ושאתה מתנהג על הפנים, אבל הסיטואציה היא כבר ישות עצמאית שמכתיבה את מהלך העניינים ואתה, מה לעשות, פיון במערכה. אז הלכתי שוב ומלכדתי את הבקבוק השני של השינה בסירופ. "זה יהיה מתוך שינה" סיננתי כולי חמום, "היא לא תשים לב".
אחרי האמבטיה הכיפית שאמא עשתה לה (ואני ישבתי בעונש על הספה) אלונה נרדמה כמו שק תפוחי אדמה מכל הצרחות. החלפתי לה את הבקבוקים ונמלטתי מזירת הפשע כשאני יוצא מהחדר שלה עם פרצוף של כאילו מחפש משהו. אלונה נרדמה כל כך חזק שהיא לא השתעלה, ואחרי איזה שעה חצי שעה של שקט היא לקחה מתוך שינה שלוק מהבקבוק הממולכד השני, והתחילה לצרוח ולהיקרע משיעול, שנמשך עד שלוש בלילה לפחות (ומי שלא נרדם זה אני, הסובל העיקרי מרעש בבית). בבוקר, נזוף, יצאתי לחבר. אנחנו מכינים ביחד ארוחת בוקר פצצות. אחרי חצי שעה אפרת מתקשרת ומספרת לי שאלונה ישבה בארוחת בוקר ובנון שלנט, "אמא, אני רוצה סירופ" ושאז - היא פשוט נתנה לה ואלונה פשוט לקחה. הביצה שבדיוק החזקתי ביד התפוצצה.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
