 |
/images/archive/gallery/252/172.jpg אסיקס צהובות.
צילום: יחסי ציבור  |
|
|
|
|
| אז מה נסגר עם אסיקס טייגר צהובות - לגיטימי או לא לנעול כאלה? ניסן (לב) סניקרז מתחבט אגב סקירת ההיסטוריה של הענק היפני |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
ניסן שור
2/2/2005 11:28 |
|
|
|
|
|
|
|
אומה תורמן בתפקיד הכלה בשני חלקי "קיל ביל" נועלת סניקרז טייגר צהובות של אסיקס. מיד אחרי הסרט הראשון, כל בחורה שיש לה קצת שכל ומודעות אופנתית רצה לחנות כדי לקנות לעצמה זוג דומה. באותו רגע, זה נראה כמו הדבר הנכון לעשות, למרות שרוב הבחורות האלה ממש לא נראות כמו אומה תורמן והנעליים בטח שלא מקרבות אותן לשם. טרנטינו שוב הצליח לייצר אימאג'ים מובהקים שהופכים לאייקונים של מגניבות. רק הוא יכול היה לקחת את האסתטיקה השחוקה של סרטי הקונג פו מהסבנטיז (ברוס לי נועל את אותו דגם בסרט "Game of Death"), לצטט אותה ולהמציא אותה מחדש, אם כי באופן די בוגי-בן, חייבים לציין.
2005: אפשר לומר שזה הכי 2003 להסתובב ברחוב עם זוג סניקרז צהובות, כאילו שאת איזו סמוראית עירונית מעפנה. היית צריכה לצפות את זה מראש, גבירתי הצעירה, ולהבין שזה המחיר שצריך לשלם כשקונים מוצרים בעקבות צפייה בסרטים של טרנטינו, שאורך הנשימה שלהם מוגבל מראש לטווח של חודשים ספורים, עד שההיסטריה
שוככת ונעלמת כלא היתה. זה מה שקורה כשאתה מנסה להיות מגניב בלי לחשוב על ההשלכות העתידיות. לפעמים צריך לדעת לתכנן קדימה, ומה יש לומר - יכול להיות שההחלטה לקנות אותן היתה מוטעית מלכתחילה. קצת קלוש להסתובב עם נעליים או בגדים ששובצו בתוך סרט באופן כה בוטה ומאופיין.
עכשיו כל מה שנותר לעשות זה לדחוף את הצהובות האלה בחזרה לארון ובבקשה לא להוציא אותן עד הרגע הנכון הבא, שאולי יגיע ואולי גם לא רק בעוד כחמש עד עשר שנים. איזה באסה, הן נראו כל כך יפות על אומה ועכשיו הן לא שוות כלום, משום בחינה. וזה עוד יותר באסה, בגלל שאם מנתקים אותן מההקשר הטרנטינואי, אז מדובר באמת בסניקרז נהדרות - הצבע העז, המראה הפנתרי. באמת חבל, אבל אין מה להלין - אסיקס היא יצרנית סניקרז קלאסית. לכן, לא ניתן בינתיים לנשיקת המוות של טרנטינו לקלקל לנו את החגיגה, אנחנו כאן כדי לציין חברה שפעלה לאורך השנים לצידם של ענקי הסניקרז והותירה את חותמה בצורה ייחודית ומסוגננת.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
אומה תורמן ב"קיל ביל". צילום: מתוך הסרט
|
|
|
 |
|
דגם נחמד של אסיקס. צילום: יחסי ציבור
|
|
|
 |
|
 |
|
התמנון הזה יודע מה הוא עושה
|
|
|
 |
|
|
|
הסיפור מתחיל ב-1949, יפן. קיהצ'ירו אוניטסוקה בן ה-31, בעל עסק לממכר בירה, בוחן את המצב החברתי הקשה בארצו, פוסט מלחמת העולם השנייה. רבים מבני הנוער בעירו קובֵה נמצאים במצוקה ופונים לחיי פשע ועבריינות. בחור טוב שכמותו, הוא מחליט שהדרך הטובה ביותר לעזור להם היא לתעל את האנרגיות שלהם לתחום מועיל יותר. נאמר, ספורט. מבלי שהיה לו ידע מוקדם, אוניטסוקה מקים את Onitsuka Co. Ltd, חברה לייצור נעלי כדורסל שפועלת תחת ההנחה הפשוטה: ילדים עבריינים יקנו נעליים, ילדים עבריינים ישחקו כדורסל, ילדים לא יהיו ברחוב ולא יעשו צרות, חברת נעליים תעשה כסף.
יוקיו מאטסומוטו, מאמן נבחרת הכדורסל בבית הספר התיכון של קובֵה, משמש בתור היועץ של אוניטסוקה והוא לא מרוצה מהתוצאה. מסתבר שהנעליים הראשונות שייצר אוניטסוקה חסר הניסיון דמו יותר לסנדלי קש מאשר לנעלי כדורסל. אוניטסוקה חוזר לשולחן השרטוט, לא לפני שהוא נוכח בכמה משחקים ועוקב אחר תנועות הרגליים של השחקנים בכדי ולנסות ולהבין מה בדיוק הם צריכים. בקיץ 1951, במהלך חופשה משפחתית, אוניטסוקה הרעב יושב מול צלחת של ירקות מוחמצים ורגלי תמנונים, ואז לפני שהוא מתחיל לטרוף את מנת האוכל המגעילה הזאת עולה לו הרעיון המהפכני של חייו: הפומפות שנמצאות ברגליו של התמנון יכולות לשמש כבסיס מצוין לסוליית הגומי של נעלי הכדורסל האולטימטיביות שהוא שואף להמציא. אוניטסוקה ממהר לאמץ את הצורה התמנונית לסוליות הנעליים שלו ומגיע לאחד ממשחקי הכדורסל של הקבוצה של מאטסומוטו כשבידיו נעליים שאמורות למנוע מהשחקנים להחליק על המגרש בזמן המשחק. ההמצאה מתגלית כאפקטיבית ביותר והשימוש בסניקרז מתפשט במהרה לקבוצות כדורסל בשאר המדינה.
ב-1953 אוניטסוקה ממציא עוד נעל מצחיקה, הפעם בתחום ריצות המרתון. הוא עובד עם הרץ היפני טורו טאראזווה וחושב כיצד ניתן להקל על רצים מסוגו כך שבתום 42 קילומטרים של ריצה מפרכת, לא יתמלאו רגליהם בשלפוחיות מציקות. אוניטסוקה מקבל השראה ממערכת האוורור של אופנועים ומשתמש בבד מחורר כדי שרגלי הרצים יוכלו "לנשום". טאראזווה לוקח את הנעליים לריצת המרתון הראשונה ובסופה הוא מוריד אותם ומגלה שהרגליים שלו כמו חדשות. לא ברור לי למה הסיפור הזה בכלל מעניין, אבל ב-1960 אוניטסוקה צופה ברץ המרתון האתיופי האגדי, אבבה ביקילה, זוכה יחף בריצת המרתון של אולימפיאדת רומא, ומחליט שהאתיופי צריך ללבוש את הנעליים שלו. כשביקילה משתתף במרתון ביפן, מבקר אותו אוניטסוקה במלונו ושואל אותו "למה אין לך נעליים". "כי אין לי", עונה לו ביקילה (תשובה טובה). אוניטסוקה מביא לו זוג, ביקילה זוכה במרתון. הכל טוב.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
דגם קצת מוגזם של אסיקס
|
|
|
|
|
|
|
גם ווילי סימס אומר תודה
|
|
|
|
|
|
|
1963 היא שנת הפריצה של הסניקרז לארצות הברית. פיל נייט, יזם צעיר, נוסע ליפן כדי לגשש אצל אוניטסוקה ולשכנע אותו להיות היבואן של הנעליים בארצו. אוניטסוקה נותן לו את האו.קיי, נייט הופך להיות הנציג שלהם תחת השם Blue Ribbon Sports, הסניקרז נוחלות הצלחה לא רעה בכלל ומאוחר יותר נייט מקים את נייקי, אבל על כל אלה כבר דיברנו כבר.
באותה תקופה פורץ לשוק דגם העל של החברה - הטייגר. גרסאות שונות שלו יהפכו במהלך השנים לסניקרז הכי קוליות שאי פעם צעדו על פני האדמה והלוגו הכמעט זֵני עם הפסים המוצלבים רק מוסיף לנעליים את השארם המזרח-אסיאתי שפועל בהרמוניה וגם בדיסוננס לספורטיביות המערבית שלהן. זה מה שהפך אותן למזוהות כל כך עם אמנויות הלחימה, מסרטי ברוס לי בסבנטיז ועד לטרנטינו – פשוט כל כך כיף לקבל מהן בעיטה בפרצוף.
עכשיו אנחנו מגיעים לרגע שבו חברת Onitsuka Co. Ltd הופכת לאסיקס שכולם מכירים. ב-1977, כבר כואב הראש מכל התאריכים האלה, נוצר מיזוג רשמי בין יצרניות הבגדים וציוד הספורט GTO ו-Jelenk לבין אוניטסוקה במטרה להפוך לענק תלת ראשי. לחברה החדשה נבחר שם שמורכב מראשי התיבות של הפתגם הרומי העתיק "Anima Sana In Corpore Sano" - נפש בריאה בגוף בריא, או משהו כזה, חשבתי שחז"ל אמרו את זה קודם.
במהלך שנות השמונים אסיקס ממשיכים להמציא כל מיני המצאות מיותרות לספורטאים מורעלים כמו כריות אוויר וסוליות ג'ל וכל הבולשיט הזה ונדמה לי שבשנות התשעים החברה גם נתנה חסות למכבי תל אביב בכדורסל, האו לואו קן יו גו. ווילי סימס בטח הרגיש מאוד נוח איתן. ואז, בשנות האלפיים הגיע כאמור טרנטינו ולקח את אסיקס למקום שבו הן מעולם לא היו - המרכז של הטרנדיות הכי המונית. אם קודם לכן היה מדובר בסניקרז שפחות או יותר דיברו לקהל די גדול של יודעי חן, הרי שמאז "קיל ביל", הטייגר, ששמרו על צורתן פחות או יותר מאז שנות השבעים, הצטרפו לגלריה רחבה של מוצרים שעברו לרשות הכלל בעקבות חשיפה אינטנסיבית שלהם במדיה.
מאז שני החלקים של "קיל ביל" עבר מספיק זמן כדי שלפחות יהיה ניתן לנסות ולהתאושש מהבליץ הזה, אבל השאלה הבסיסית ביותר עדיין עולה בעקבות התהליך שעבר על הסניקרז הללו: האם בכלל לגיטימי לנעול אסיקס-טייגר צהובות או אסיקס בכלל? או שהניכוס הקולנועי שלהן עיקר אותן לחלוטין מהייחוד שלהן? זו בהחלט דילמה ואני לא מאחל לאף אחד להתמודד איתה. זה קשה מדי.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
