 |
 |
|
|
|
|
| דני ססלר דוחק בכם להזמין מ"בית תאילנדי", המקום התאילנדי הכי אותנטי בארץ |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
דני ססלר
10/3/2005 11:09 |
|
|
|
|
|
|
|
הלכנו ל"בית תאילנדי" כדי לקחת משהו לאכול ומיה ("לא איכפת לי שתרשום את השם שלי אבל שידעו שאני מיה עם חיריק מתחת למם ושלא יחשבו שאני מאיה"), אמרה לי שכדאי להזדרז כי יש היום SUPER MODEL בטלוויזיה והיא רוצה לראות. אני שאלתי אם זאת הסדרה ההיא, הישראלית, שמעליבים בה בנות יפות והיא אמרה שכן ואז נזכרתי שראיתי פרומואים שלה והצעתי לה לא לקחת טייק אוויי, כי זה אותו מחיר לשבת במסעדה כמו הטייק אוויי וגם, באותו מחיר נוכל גם לא לראות את הסופר מודליות בוכות בים כי קר להן ויורדים עליהן (האמת, אמרתי "יורדים עליהם", כל כך היה לי לא נעים). וזה מיד יצר קונפליקט קל אצל מיה.
בסוף לא לקחנו וישבנו שם (באותו כסף). הם מאוד סימפטים שם בבית תאילנדי. הם חייכו אלינו בחביבות אוטנטית. אני מומחה בלזהות את ההבדל בין חיוכים מקצועיים לבין חיוכים שמקורן - אני יודע שחיוך הוא זכר, אבל החיוך של ההוא מאחורי הדלפק ושל המלצריות היה חיוך נשי, מעוגן בטוב לב תמים, שמתאים יותר לאמהות (ו' שרוקה). והם גם סידרו לנו מקום במעשנים, שהוא אזור שנראה יותר סמפטי, בגלל הריהוט הפשוט יותר והדמוי צריף-תאילנדי.
הזמנו בדיוק מה שהיינו לוקחים איתנו הביתה, רק בלי הטלוויזיה.
אני הצעתי שנזמין סלט פאפאיה חריף ומיה שאלה כמה חריף זה החריף. הסברתי שלתאילנדים יש שלוש דרגות של חריף: חריף מאוד-מאוד, חריף אש, וחריף שעושה צחוק מהזרים. הם נותנים להם לאכול מהאחרון וזה אחלה בידור בשבילם, בעיקר איך שהם רואים אותם, את הזרים, שנעשים פתאום עצובים וזזים בלי שליטה.
ביקשנו מהמלצרית "מעט חריף". וזה היה עדיין חריף מאוד אבל טוב כמו אוכל תאילנדי שנעשה באהבה. אני מכיר את הסלט הזה מאז שהמקום נפתח פחות או יותר, ותמיד התרשמתי ממנו לטובה, אלא מה. הוא מורכב מרצועות דקיקות של פאפאיה שלתאילנד יש שיטה נחמדה לחתוך אותם, הם מכים עם סכין חדה לאורך לחי הפאפאיה הירוקה, ואז חותכים אותה דק לאורך החריצים וזה יוצא יותר דק מגפרורים דקים וכל זאת בתוספת עגבניות, בוטנים כתושים, שום ולימון, מתובל-אש. מנה מצוינת שלא טעמתי כמותה בכל התאילנדיות בארץ. בדוק.
מיה אכלה ממנה בהנאה רבה, למרות חריפותה ומלמלה שהשפתיים שלה רדומות קצת, בזמן שאצלי הוושת הלכה פייפן בצעדי ריקוד קלילים. "טעים מאוד" היא אמרה, הניחה את מקלות האכילה שלה, נשענה לאחור, נאנחה והעבירה את הבוהן על שפתה התחתונה וגם שתתה דייט קולה, רק בשביל הברכה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
***
|
|
|
 |
|
|
|
עברנו למרק ברווז. מיה אמרה שמתעללים בהם ואני אמרתי אולי, אבל הסרט של האחים מרקס היה מאוד מצחיק. המרק ברווז הוא בעצם מנה עיקרית שמגיעה בקערה מרשימה בגודלה ומכילה בתוכה נתחי שוק אווז, נכון, מרק ברווז נשמע קצת יותר פואטי, פחות אכזרי ומזכיר את הסרט ההוא. מודה, זה היה מרק אווז שכלל, פרט לשוק, גם סלרי, חסה, נבטים, שום ועשבי תיבול והיה מצוין. לצד המנה הוגש גם אורז, מרכך החריפות הרשמי המזרח רחוקי. אורז פשוט ומאודה שגרפנו אותו לפינו כמו משוגעים עם הצ'ופ-סטיקס (ונראינו קצת כמו וילדע חייעס). המרק היה מצויין ועשוי בקפדנות והחסה והנבטים היוו עוגנים פריכים לאווזון השמנמנן. כאן מיה אמרה שהיא די שבעה אבל הגיעה עוד מנה. "גנג מסמאן גאי" תבשיל חלב קוקוס עם פירות ים, שרימפס ומולים, תפו"א, בוטנים, עלי ליים, בזיליקום, מתובל בקארי חרפרף. במקור כמובן שהוא הרבה יותר חריף, איך לא.
הפעם השתמשנו בטכניקת "זהירותם של השבעים", שזאת שיטה ידועה לאכול מעט ולשוחח הרבה, והכל בתוספת האורז המרכך. החלב קוקוס היה כל כך ענוג ומענג שהוא זה שגרם לנו (לי בעיקר) "לסיים אותה עד תומה". לסיים, לסיים, כי כשאני מהרהר במשפט, "לגמור אותה עד תומה", אני מרגיש מעט לא נוח, בגלל האוקסימורון. בקיצור היה טוב מאד. אולי, אני חושב, בית תאילנדי היא המסעדה הטובה ביותר והאוטנטית ביותר במחוזותינו.
וגם לא הרבה כסף. שלוש מנות מאד משביעות, אולי אפילו יותר מדי, עלו לנו 175 ש"ח, כולל תשר, וכולל 2 דייט קולה. ככה זה עולה גם בטייק אוויי, כ-80 ש"ח לאדם רעב מאד. אח"כ נסענו הביתה וברדיו פרנק סינטרה שר על ננסי, בתו עם הפנים המחייכות, "Tom-Boy In lace" (שככה היא גם מיה: נערה-נער בתחרה) וריכך לנו את החריפות ואת החיים, באחת.
בית תאילנדי. בוגרשוב 8, תל אביב. טל' 03-5178568
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יקירתי
|
|
|
|
|
|
|
שניה לפני שהעפת בי את המבט המופתע שלך, אמרתי לך "אני אוהב אותך". גם אני במקומך הייתי מופתע אילו מישהו היה אומר לי את זה כך סתם, ללא סיבה (נראית לעין). פתאום אמרתי את זה, ללא מחשבה או תכנון. מעולם לא אמרתי זאת (אני יודע שקשה להאמין, ואני לא מתכוון למילים, אותם אמרתי, אולי יותר מדי, אולי רק כדי להתאמן ולהגיע לרגע ההוא). אף פעם לא אמרתי את המילים ההן כל כך "ללא תכנון", הן יצאו להן באופן בלתי נשלט ופעם ראשונה בחיי שגם חוויתי כזה פחד. פחד מוות.
מעולם לא הייתי "שם" (גם שם, באזור הדמדומים ההוא שנקרא מוות לא הייתי, ככל הידוע לי). זאת היתה הרגשה כל כך מפתיעה ואפילו לא מזככת, להיות במקום כל שהו, בפעם הראשונה בחיי. הרי זאת הסיבה שכל כך קשה לנו להיות "שם" במקום ההוא, שמעולם לא היינו בו, שמכיל לפעמים גם את שתי המילים ההן (בעברית הן שלוש מילים: 1 - אני 2 - אוהב 3 - אותך; ד.ס).
"קשה לשחזר כזאת חוויה", אני חושב לעצמי (בעקבות התשוקה "להיות שם שוב") ואני מחייך. איזו חוויה אפשר בכלל "לשחזר"? ומי שיהיה מספיק טיפש (כמוני) וירצה "שוב להיות באותו מקום, בדיוק כפי שהיה" לא יבין זאת לעולם.
לרגע אחד ראיתי אותך. ואם לדייק (רק שלא תביני אותי לא נכון) לרגע אחד ראיתי אותי, בדמותך.
ז'אק פראנס (1930-), מזכיר המערכת וכותב קבוע בירחון הספרותי "מחילות, הדרך אל החופש". פריז, 7 למרץ, 1965 (כל זה קרה "היום" לפני 40 שנה בדיוק, בשעה חמש אחר הצהרים - בספרדית זה נשמע יותר טוב).
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
