 |
 |
|
|
|
|
| תקרית לא נעימה אך די מצחיקה מזכירה לישי אדר את הרגעים האלה, שבהם הילד שב ומשתלט עליו |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
ישי אדר
22/3/2005 17:09 |
|
|
|
|
|
|
|
לפני שבוע ביום שבת אפרת חזרה הביתה בוכה ועצבנית. שני הילדים בהו באמא ולא ממש הבינו מה קורה. לא כל יום אמא בוכה. מסתבר שהם יצאו לטיול והכל היה ממש יפה ומוצלח. היה מזג אויר יפה, הם הגיעו לגן השעשועים ושיחקו במגלשה ובארגז החול וכולם מאוד נהנו.
כעבור כמה דקות באה חבורה של ילדים בני 7-9 שהחלו לכרכר סביבם. בהתחלה זה נראה כאילו שהכל בסדר ושכולם משחקים ביחד בנעימים. כעבור כמה דקות כשהילדים עלו על מתקן הטיפוס שניצב מעל המגלשה, אפרת קלטה שהם בעצם יורקים עליה ועל שני הקטנים תוך כדי משחק. כשהיא צעקה עליהם שיפסיקו כמובן שהמצב רק החמיר ואפרת נאלצה להבליג ולהתקפל. כשהילדים הבחינו בסימני התבוסה הם התלכדו והתחילו לשיר "היא הולכת , היא הולכת..." (על משקל "עוד הפעם, עוד הפעם...") תוך כדי מחיאות כפיים קצובות. אפרת התקפלה עם שני הקטנים וכאמור הגיעה הביתה מתייפחת בעצבנות.
אחרי הבהלה הראשונית למראה הבחורה הבוכה לא יכולתי להסתיר
את החיוך שנזל לי מהשפתיים כששמעתי על מעללי חבורת הזבל בגן השעשועים. אפרת קלטה אותו ובדיוק עמדה ליד קערת הבצלים אז היא זרקה עלי אחד והוא פגע לי בעין. מיד אחר כך היא נרגעה, ואז הרשתי לעצמי לפרוץ בצחוק הגדול, המרושע והמתגלגל שלו ייחלתי. בכל פעם שהיא יצאה מהסלון ליוויתי אותה ב"היא הולכת, היא הולכת...", כשאני מסתכן בחפצים נוספים שעלולים לעוף לעברי.
פתאום היה המון רעש ובלאגן בבית שלא הילדים אחראים לו. זה היה אחד מהמצבים האלה שההורים פתאם מתנהגים כל כך שונה, דומה יותר למה שהילדים מכירים מהגן אבל עם זיק של טירוף ובעתה בעיניים. היפוך: אנחנו צועקים, רצים, זורקים דברים, מוציאים לשון ועושים פרצופים והילדים עומדים מהצד, בוהים בהשתוממות שעל סף ההלם ודי רוצים שכל הבלאגן הזה יפסק. "אבא משחק עם אמא" (נשמע כמו משפט שאומרים לילד שבא למיטה בלילה ותופס אתכם על חם...), הסברתי לקטנים שלא נראו כל כך מבינים ומסופקים מההסבר.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
המילה הנוראה מכל
|
|
|
 |
|
|
|
ההיפוך הזה חי בתוכנו כל הזמן, אנחנו פשוט לא חושפים אותו. מאחורי הפרצוף הבוגר והמעוצב של כולנו מסתתרת נפש של ילד שצופה במתרחש וקולטת את הרשמים שזורמים אליה מהעולם. נפש הילד הזו קיימת שם לטוב ולרע. היא מתפרצת מעבר לחומת המגן כשאנו נמצאים בסיטואציות שקשורות למעגלים הלא סגורים שלנו. עולם המבוגרים הנורמטיבי מציב בתוכנו מין פילטר שמרסן ומנווט את התגובות לרשמים האלה למשהו שיראה טוב, הולם, קול, פוליטיקלי קורקט וכו'. הנה דוגמא: עד היום כשאני הולך לבדי ברחוב ואני מבחין בחבורה של ילדות בנות 12-15 שמתקרבת מולי, אני עלול לעבור לצד השני של הרחוב. למה? כי אני פוחד שהן יצחקו עלי. אבל, בגלל שאני ילד שמחופש למבוגר אני מוצא מה לעשות בדיוק ברגע שבו מגיעה אלי החבורה. לחפש משהו בתיק למשל.
כלפי חוץ התחפושת מעצבת את ההתנהגות, בתחושה הפנימית הילד מכתיב את סדר היום כי עם זה אתה נשאר. תעוקה קלה באזור החזה. הנה עוד דוגמא: זכור לי מקרה שבו עמדתי ברמזור ובהיתי, ואז פתאם שמו את "סמוראי" של מישל קרטו ברדיו (והכל בזכות "מנהרת הזמן" של ירון אשבל). מאוד התלהבתי והתחלתי לרקוד בשיבה בכיסא עד שבשלב מסויים אני קולט שתי ילדות מתפוצצות מצחוק באוטובוס שלידי. כאילו בטבעיות הפסקתי לנוע עם סמוראי וחזרתי עאלק לבהות בכביש, מחכה לעוף משם כמה שיותר מהר. זו היתה פניה של כל סיבוב שני וכל מה שרציתי זה שהאור הכתום כבר יבוא ויחלץ אותי משם אבל הוא לא בא. כשהאור הכתום סוף סוף הבליח נקלענו האוטובוס, הילדות ואני לפקק גוש דני טיפוסי וז'בוטינסקי הפך לויאה דולורוזה.
במצבים האלה יש עקיצות מין העבר אבל הם עדיפים על המצבים שבהם מנערים אותך לכיוון ההפוך ומזכירים לך שאתה בעצם מבוגר, איש גדול. ביום שישי אני נפגש מדי שבוע עם קבוצה של חברים ואנחנו משחקים כדורגל. פעם אחת הגעתי מוקדם עם האופניים, אז עמדתי בשולי המגרש והסתכלתי על חבורת נערים ששיחקו כדורסל במגרש הסמוך.
עמדתי שם וצללתי לתוך התחושה של אותו ילד רזה ומפוחד ששיחק הכי גרוע בשכונה. בוהה בגדולים שמשחקים במגרש ופוחד שהם יגלו שאני שם כי אז הם יקחו לי את האופניים ל"סיבוב" שלוקח שלוש שעות ואני אצטרך לרוץ הביתה ולקרוא לאבא שלי שירדוף אחריהם (שזה הכי פדיחה). כעבור דקה כשהכדור עף לעברי פנה אלי אחד הנערים: "אדוני, אתה יכול בבקשה לזוז עם האופניים מחוץ לגבולות המגרש בבקשה?". התעוררתי מהחלום וזזתי כשבראשי מהדהדת המילה הנוראה מכל: "אדוני".
הקטע הזה מוקדש לכל מי שהלך לצופים וסבל.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
