 |
 |
|
|
|
|
| דני ססלר מת על הסנדוויצ'ים עם הארומה המשפחתית של "Bרוטשילד", וממשיך לטנף צלחות |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
דני ססלר
23/3/2005 15:36 |
|
|
|
|
|
|
|
אם עומדים בשד' רוטשילד, באמצע השדרה, בצומת של בלפור ומביטים לכיוון נחמני, דוך דרך מרכז השדרה, לרגע אחד אפשר לראות "בולבר" פריזאי, קטן, שכונתי. בתנאי שלא מביטים סביב. סביב זה תל אביב. באמצע השדרה יש קיוסק-קפה "ברוטשילד". כבר שנה וחצי גיל ואחיו דורון (משפחת ניסים) מוכרים שם סנדביצ'ים וקפה וכבר כשנה שזהו אחד המקומות היותר סימפטיים בעיר. עכשיו הם פתחו עוד מקום, "Bרוטשילד", שונה אבל עם אותו התפריט (מאורך).
גיל, בעל הדרייב הרגשי בין השניים, מתאר את תולדות הקיוסק ברוטשילד - שהוא גם סיפור משפחתי - כמו מישהו ש"חב לעברו הכל, ומהר": "הכל התחיל עם סבא שלי שהיה אסיר ציון בעיראק בגלל פעילות בטחונית. הוא היה כבול ברגליו 8 שנים רצופות. אבא שלי נשלח לארץ כשהוא היה בן 8, לבד לגמרי. הגיע ילד בן 8 גלמוד מעיראק ישר לאיזה קיבוץ כאן. תאר לך את הבדידות. אחרי זמן גם סבא שלי השתחרר והגיע לארץ, ובתור פיצוי ועזרה קיבל את הקיוסק ההוא ברוטשילד".
"הוא מכר שם, כרגיל, פיתות, גזוז וממתקים. אבא שלי עזר לסבא ונשאר שם 30 שנה. לאבא שלי היו ערימות של פיתות עם חביתה ועגבניה בניילון. אנחנו עזרנו לאבא שלנו כשהשתחררנו מהצבא, שיכללנו את החביתות ומכרנו טוסטים עם חור באמצע וביצה עין, כבדים עם בצל, שניצלים וגם היתה לנו שווארמה קטנה. זה הלך פיצוץ. אבא שלי עדיין עובד איתי, הוא מאחורי הקלעים מארגן את ענייני הכספים, משכורות וכו'".
לפני כ-8 שנים, גיל ניסה להסב את הקיוסק למעדניה, אחרי ויכוחים מתישים עם הרשויות המקום הפך למה שהוא היום: סנדוויצ'יה מתוחכמת שמציעה כ-25 סוגי סנדוויצ'ים, בוואריאציות שונות ובלחמים שונים, ועוד כמה סלטים. מסביב לקיוסק הזה נוצר הוויי מקומי-שכונתי שמוצאים רק בערים גדולות בעולם, לא בערי שדה או בפריפריות.
אנשים גרים בערים גדולות בגלל מקומות כאלה. בגלל מקומות אינטימיים, חברותיים-סימפטיים, עם קפה טוב וסנדוויצ'ים ביתיים-מקצועיים. אלה המקומות שהם תחליפי "מרחבי השדות" הכפריים. לכאן באים אנשים לפיקניק-אורבני, בבוקר, לפני העבודה, בהפסקות או בערב. כאן לא קוראים ספרים, מקסימום עיתונים, וגם זה תרוץ למטרה העיקרית, לפגוש אנשים. אבל בגלל המבוכה, אנחנו זקוקים לתרוצים (ראו את מאמרו של ז'אק פראנס: "אמצעי הקומוניקציה הנפוץ ביותר בימים אלה, הוא לשכוח את המצית בבית ולבקש אש מזרים").
הסנדוויצ'ים כאמור, הם אילוץ שמקורו במגבלות של הרשויות. אילוץ שתפס טוב (בגלל איכותם כמובן). ב"Bרוטשילד" שברחוב דוד המלך 1, הם אותם הסנדביצ'ים, אותו הקפה עם תוספות קטנות בתפריט. יש בירה, יש יין בכוסות ואולי עוד שדרוג או שניים. אני טעמתי שם את סנדוויץ' הרוסטביף החם, עם ממרח צזיקי, סנדוויץ' אבוקדו וסלט יווני. הרוסטביף מצוין. גיל מוסיף לו בזמן הטיגון "ממרח סודי" שמשפר את טעמו.
אישית, אני מעדיף את הרוסטביף שלי ללא ציזיקי, אולי עם קצת מיונז, אבל זה אישי. הרוסטביף טוב מאוד. סנדוויץ' קטן עולה 14 ש"ח, בינוני 26 ש"ח וגדול, שהוא גדול מאד, 28 ש"ח. כמו שאר הסנדוויצ'ים, גם האבוקדו מגיע בשלושה גדלים, 12ש"ח, 18ש"ח ו-20 ש"ח. הסלט היווני, עשוי קלאסי, מיקס ירוקים עם מלפפונים, עגבניות, זיתים שחורים, למעלה קוביות בולגרית עם שמן זית וזעתר. על הכיף-כיפאק, לא יותר ולא פחות. 24 ש"ח.
"Bרוטשילד" מעוצב בקו נקי, בטון חשוף, מעקה בגוון צהוב-קודאק, שולחנות ארוכים משותפים ושולחנות בודדים גם. אפשר גם שם לפגוש אנשים. יש סיכוי, אני לא אומר, שבקיץ הקרוב, השדרה בדוד המלך תהיה קצת יותר מבולגנת. אנשים, סיגריות, חיוכים, נשים מניקות, קפה וכאלה.
Bרוטשילד. דוד המלך 1, ת"א.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
יקירתי
|
|
|
 |
|
|
|
אני רוצה להתנצל בפניך. יתכן שאינך יודעת על מה. בכל מקרה אתנצל. אני מבקש את סליחתך על ההתמכרות שלי לחלק התחתון של זרועך. כן, התמכרתי במידה מסוימת. את זזת באי נוחות כשאני (בהתחלה) רק מיששתי את עור זרועך, בין המרפק לבית השחי שלך. זוכרת? אני מנחש שכן. השריר הרפוי מעט שם, הרך כל כך שעיסיתי באגרופי. את זזת באי נוחות ומילמלת משהו, לא שמעתי היטב את דבריך. אני התעקשתי ואת הנחת לי, רק מאוחר יותר ראיתי שחייכת. רכות הזרוע הובילה אותי במנהרת הזמן 25 שנה לאחור, כשהייתי ילד וישבתי על ברכי סבתי ומצצתי את אגודלי וחיפשתי מקום רך להתנחם בו.
הפעם הזאת, איתך, לא חיפשתי מקום רך להתנחם בו. חיפשתי את הזיכרון ההוא, אצלך. את זה לא ידעת ואת זה רק עכשיו אני מגלה, לעצמי ולך. השתמשתי בך, כפשוטו. על זה אני מתנצל. מצד שני זה קורה לנו לא מעט, אנחנו לא יודעים את זה ויכולים אפילו ללחוש את ה"אני אוהב אותך" ממש באותו זמן. לפחות אחד הצדדים מאמין לכך, הצד האומר.
ז'אק פראנס (1930-), "מחילות, הדרך אל החופש". פריז, מרץ 1962. יום השנה למות סבתו, נאום שעמד לנאום מעל קברה וגנז ברגע האחרון.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
צילומים: דני ססלר
|
|
|
|
|
|
|
צלחות גמורות
|
|
|
|
|
|
|
מרק רגל. האחים עוזרי, כרם התימנים. רגל פרה, המכונה לעיתים "עגל", חווייג', פפריקה אדומה, עשבי תיבול, הרבה מים. בישול איטי על פתיליה. אני מבקש את המרק "עם חיזוק שעועית", חידוד שהפך למסורת. המרק מוגש עם חצי תפוח אדמה צהוב, צלוחית בצל ונתחי פילפל חריף-טרי ולחם שחור-אחיד. אם מתעקשים מקבלים במקום לחם לחוח משובח וגם צלוחית חילבה ירוקה. הפעם אני מבקש "חילבה כיד המלך" ומקבל צלחת גדולה יותר.
"אתה בר מזל" אומר לי אחד האחים. "אני לא יכול לאכול מזה, אני מסריח אחר כך". אין ספק שאני בר-מזל, אילו רק הייתי יכול לבחור אותו, אני חושב אחר כך.
כשאני גומר לאכול את המרק אני מבחין בצורת העצם (קצת דומה לאף של חזיר), בשולי הצלחת הנגועים עדיין במרק השמן ובשתי השעועיות שנותרו. צלחת החילבה נראית מכוערת, גם זאת בלשון המעטה (לצבע ולמרקם אין כל קשר, רק האסוציאציות עובדות) אבל רק ממרחק הזמן. בשעת הסעודה, לא היה דבר יפה ממנה.
מחוץ למסעדה עמד אדם ודיבר בקול, הוא היה לבדו ודיבר בטלפון סלולרי. במבט שני הבחנתי שאין לו טלפון. הוא היה משוגע (יחסית, כמובן).
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
