 |
 |
|
|
|
|
| עדית פאנק מתגעגעת לבן יהודה ומצדיעה לצ'ייקובסקי. סיפור מהחיים
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
עדית פאנק
27/6/2004 9:28 |
|
|
|
|
|
|
|
הייתי בת תשע כשעברנו לרחוב מיכה בצפון הישן של תל אביב. מהמרפסת של הדירה המשודרגת יכולתי לראות את האחוריים של הבניין ברחוב בן יהודה שאותו עזבנו. בניין שעד היום צובט את לבי בגעגוע. בבן יהודה היתה לנו דירת שני חדרים וקיבוץ בחדר המדרגות. הורי ישנו בסלון על ספה נפתחת. בחדר השני היו שלוש מיטות. שלי, של אחי הגדול ושל אחי הקטן. היתה לנו מרפסת עם תריסול. את המטבח אני לא זוכרת אבל חדר האמבטיה כלל גם שירותים ותמיד היה תור.
כל פעם כשהיה עצוב ציירתי רקדניות עם טוטו ורוד ונעלי בלט עם שפיץ, חלמתי שאני ברבורה רזה בתפקיד הראשי ב"אגם הברבורים" של צ'ייקובסקי והמצאתי שירי אהבה.
במציאות למדתי בלט קלאסי אצל מיה ארבטובה, גורו קשוחה ושנויה במחלוקת. בדמיון, הייתי משוכנעת שהיא זו שהכתיבה לצ'ייקובסקי את המוזיקה ולכן היא זו שקובעת את גורל הברבורים במופע הסיום השנתי.
נורית כהן, שהיתה המורה האישית שלי בסטודיו של ארבטובה, היתה הגורו האמיתי הראשון שלי בחיים. היום אני יודעת שזה לא מקרי שהגורו הראשון שלי היתה אשה. הערצתי אותה בעיקר בגלל שהיא היתה ממש לא רזה, רקדנית, שחקנית והכי יפה בעיני בעולם.
היא היתה הנחמה שלי בכל אותן שלוש שנים בהן ארבטובה-המדונה דפקה לנו מכות עם מקל על הברך בעוד נורית עשתה לי הילינג בנשמה כשאספה אותי אל שדיה בחיוך מלא שפתיים ואימצה את גופי הרך אל ירכיה העבות. כמה חלמתי אז להיות ברבור אמיתי.
אל
החלום הזה עוד נחזור. אבל קודם נשוב אל הבניין בבן יהודה, שרק בשנים האחרונות אני מבינה שמדובר היה בקיבוץ עירוני אלטרנטיבי, שהקדים את זמנו בדרכו. חדר המדרגות היה השביל אל חדרי האוכל המפוזרים בקומות השונות ושימש גם כחדר תרבות. הדלתות היו פתוחות, ואנחנו, הילדים, נמשכנו כמו מגנט אל הדירות השונות, על פי הריח שעלה מהן. למותר לציין שאני נמשכתי אל כל הדלתות בכל הבניין.
מהדירה של משפחת ליכטנהולץ נדף ריח מרק עוף. תפו"א מבושלים, פולקעס סחוטים, גזר שאיבד את נשמתו והרבה מאוד זיכרונות שקשורים ברעב התמידי שלי שגרם לי לעצור אצל אמא של שרה וגילה במקום להמשיך לעלות לדירה שלנו שהיתה ריקה כי הורי עבדו.
קומה מעל, התאהבתי פעם ביחזקאל ופעם בגיורא, שני אחים שלא יכולתי לבחור ביניהם, עד שנולדה אורנה אחותם הקטנה, והפכתי לבייביסיטר במשרה מלאה. קומה מעל גרה נינט, שעד היום שזורה בחיי כמו פאזל קסום, שנתנה לכולנו שיעורים פרטיים באנגלית ובצרפתית.
נכון שלא היתה קופה משותפת כמו בחזון הרשמי של הקיבוץ האבוד וגם לא היה חדר אוכל קולקטיבי. אבל בהתחשב בעובדה שדובר בבניין בן ארבע קומות, עם שני ילדים בממוצע לדירה, בו רוב ההורים עבדו ולא היה להם זמן איכות ממוחשב, הפך הבית בבן יהודה לבית החוגים האלטרנטיבי עוד בטרם נוצר המונח הזה בשפה העברית. בפשטות קיומית, קרה שם מדרך הטבע מה שהיום מתאמצים להמציא כחזון.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
שיבת הלוטוס הראשונה שלי
|
|
|
 |
|
|
|
אבל יותר מכל נמשכתי אל דירה זעירה בקומה הרביעית שהיתה מחוברת לגג המשותף. דירה מוארת ונטולת חפצים. חדר אחד בו נפרשו מחצלות קש דקות על ריצפה עירומה. לא היה שם גבר ולא ילדים. בעלת הדירה, דקה ואחרת, ייקית עם תרבות שאין בה הנאות, היתה התגלמות המינימליזם. ניגוד בלתי אפשרי לחלומות שלי על בלרינות וברבורים.
היא היתה מורה ליוגה. אשה מיוחדת, קשה וכנראה מאוד רוחנית, אם מדובר בשנת 1960. לה אני חבה את ישיבת הלוטוס הראשונה בחיי, שעד היום אני חשה בה נוח. זיכרון שמלווה אותי כמו פצע שלא מגליד אף פעם אבל מכאיב באהבה גדולה.
הייתי ילדה יחידה שם, עוף זר בקבוצת הנשים הקטנה. בשנים האחרונות, בהן אני חושבת עליה לא מעט, נציגת הרוח של חדר המדרגות שלנו, אני מבינה שהיא היתה גורם אמיתי לכאבים הפסיכוסומאטיים הראשונים בחיי. המצאתי כל כך הרבה סוגים של כאבי בטן, רק כדי לא ללכת לבית ספר, מטפסת בקלילות נטולת כאב לקומה הרביעית ומשתתפת בשיעורי הבוקר על הגג.
איך היא הסכימה לי, אותה ייקית נוקשה, איך היא הקדישה לי זמן ומחשבה ושמרה בשקט על הסוד שלנו, בעודה פורשת לי מחצלת קטנה לצד מחצלות הנשים. האם היא זיהתה כבר אז את הילדה השמנמונת, את החלום הגמיש, את שירת הברבור?
נזכרתי בכל פרט אבל לא יכולתי להיזכר בשמה. חשבתי לצלצל לאמי ולשאול אותה. אבל אמא שלי כבר שנים בשמים. הסלולארי שלה סגור.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
