 |
 |
|
|
|
|
| עדית פאנק על אהבה בניקוד מלא |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
עדית פאנק
1/8/2004 9:50 |
|
|
|
|
|
|
|
בשפה העברית מנקדים את המילה אהבה בפתח, חטף-פתח וקמץ. אַהֲבָה. אולי בגלל שבאהבה, קודם פותחים, אחר כך חוטפים כל מה שאפשר ובסוף מקמצים. אולי זו הסיבה שבגללה אומרים שהאהבה עיוורת. כשהיא נפתחת היא לא רואה את הקמץ שבסופה. אבל עדיין, אהבה, מסתיימת באות אלוהית, בלי שום ניקוד, בהברה פתוחה. כמו תקווה, כמו תפילה, כמו שירה, כמו אהבה.
שנים רבות מנסים לפענח את הסוד הכמוס שלה, של האהבה. הספקנים שבינינו, אלה שעובדים מהראש, בטוחים שמדובר בהליך פיזיולוגי שבו אנחנו מאבדים את ההגיון באופן זמני וחוזרים לעצמנו תוך שלושה עד שישה חודשים. הרגשניים שבינינו, מבטלים כל אפשרות של הסקת מסקנות בתנאי מעבדה כשמדובר בתעצומות הנפש. מחקרים אינסופיים בדקו את ההורמונים המשתוללים בגוף ואת השדים שמשתחררים בגללה מהמוח ולא יכלו לה. רומנים עבי כרס ושירים בני שורות ספורות נכתבו עליה ולא יכלו לה.
המשורר יהודה עמיחי, בצניעותו וברוחב לבו, העניק לי את הזכות להיפגש איתו במשך זמן מסוים בחיי. הוא זה שנתן לי את הכוח לפרסם את ספר שירי הראשון. באותם ימים אמר לי יהודה עמיחי במילים אלה ממש: לפעמים, אני כותב שיר אהבה, אבל החייל שקורא אותו בטוח שמדובר בשיר מלחמה. ולפעמים, הוא אמר לי, אני כותב שיר מלחמה אבל הנערה שקוראת אותו מתייחסת אליו כמו אל שיר אהבה. ולא רק שזה לא מפריע לי, הוא ענה אז לשאלתי, אפילו להפך, כי זה טבעם של שירים. הם נולדים ממך אבל הופכים להיות חלק ממי שקורא אותם. זה הקסם של השירה שעוברת
ממך אל הבלתי נודע, הוא אמר לי אז. ואולי זו גם טבעה של האהבה, אני חושבת לעצמי, אולי זה פשר הסוד.
אני זוכרת לילה אחד כאילו היה רק אמש למרות שחלפו מאז שנים רבות. יהודה עמיחי ירד מירושלים לתל אביב לשאת הרצאה על שיריו. מכיוון שכבר נפגשנו מספר פעמים בירושלים בעודי מביאה את שירי להתרשמותו, הוא הזמין אותי להרצאה שלו בתל אביב, מקום מגורי. הייתי צעירה, אבל כבר אז ידעתי שאין טוב ממנו. הוא נגע במילים כמו קוסם. גם בשירי המלחמה שלו היה שקט שרק אהבה יודעת לעשות. בתום ההרצאה הוא היה עייף מאוד. בעדינות רבה הוא שאל האם יוכל ללון אצלי ולצאת למחרת, השכם בבוקר, אל ביתו. כמה אהבתי את המילה הזאת. ללון.
הייתי גאה כמו טווס צעיר שנוצותיו פילסו לו דרך. לעולם לא אשכח את ההתרגשות שהציפה אותי באותו לילה בו אירחתי אותו בביתי. הוא היה עייף ורעב. מזגתי לו תה חם. הוא מרח פרוסת לחם בחמאה, חתך לעצמו עגבנייה ובזק עליה מלח. כמה צניעות היתה באיש הזה.
אחר כך המשורר הלאומי שלי נרדם על הספה בסלון, עטוף בשמיכת משבצות, מבלי להוריד את גרבי הצמר האפורות שלו, גופו מתכנס אל עצמו בתנוחה עוברית. לא ישנתי כל הלילה. ישבתי על כיסא במטבח והתבוננתי בו, ישן כמו תינוק, חולם אולי את שיריו, צובר כוח אל עוד יום של אהבה או מלחמה. הבטתי בו, משורר שמלותיו נחרטו בי בעודי נערה, אדם מופלא שלימים נטע בי בדרכו הרכה את האמונה במילים הראשונות שלי. אולי בזכותו הוטמעה אהבה בצורת הכתיבה שלי גם כשאני נלחמת.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
עוד יום של אהבה או מלחמה
|
|
|
 |
|
|
|
רבים מזיכרונות הילדות האהובים עלי קשורים בחוף אכזיב. בנעורי, חזרתי שוב ושוב אל הגליל המערבי, אל חברתי אביה, אל אברי סגלי, שלימד אותי את קסמם של צבעי המים על הר פורח והר קרח בקיבוץ מצובה. במשך שנים לא הגעתי לחוף אכזיב. ואז, בפעם האחת בה שבתי אל החוף ההוא, אל אלי אביבי, הייתי כבר אמא בעצמי. שם פגשתי לראשונה את חנה, אשתו של עמיחי ואת ילדיו, דוד ועמנואלה. יכולתי לגעת אז בדרך בה נבראת אהבה בלי מילים.
אהבה היא צורך אמיתי. כמו נשימה. אהבה היא מעין מראה המשקפת את תהליך החיים. באהבה יונקים ופולטים כמו תינוק, קולטים כמו בגיל הרך, מסתחררים ומשתוקקים כמו בגיל ההתבגרות, מתחברים ולומדים כמו בגיל הבגרות, נאחזים ומטמיעים כמו בגיל המעבר ורק אחר כך מבשילים אל ההבנה, שאהבה היא רק אהבה, כמו שהחיים הם רק החיים. קשה ליהנות מהם בלי היכולת לסלוח, הכוח להרפות, והקבלה הבסיסית שאי אפשר לדרוש ממי שמולך מה שאינך יכול לדרוש מעצמך.
עם השנים הופכת האהבה ל"אותה אהבה פשוטה ומוכרת", אותה אהבה עליה כתב אלכסנדר פן:
"אם יהיה זה שנית, אל יהיה זה אחרת
יהיה כך, כך יהיה, עוד ועוד".
הביצוע הנפלא ביותר לטעמי, הוא של יהודית רביץ, זה שעורר בי כבר לפני שנים רבות את מה שאהבה יודעת לעשות - חיוך ודמע במקביל.
כל כך הרבה דרכים לאהבה וכמה מעט הולכי רגל אמיתיים מוכנים לנוע בה. נוסעים בג'יפים, ממריאים במטוסים, קונים אותה באלף דרכים ולא מוכנים לכתת בה רגליים כשהשביל נעשה קשה.
אולי אהבה היא היכולת להכיר באיכויות שנשארות כשההתאהבות מתפוגגת. לראות את האדם שבו התאהבת ולמה זה קרה לך דווקא איתו. כל כך קל להתאהב באדם שמאפשר לנו לשכוח את חולשותינו אבל כמה קשה לנו להישאר עם החולשות שלנו מולו לאורך זמן. ככה זה. התאהבות היא קסם, כמו המראה של שלגיה, הנשיקה של הצפרדע, הגפרור האחד של אנדרסן, הדבש של פו הדוב והכוכב של הנסיך הקטן. כולנו חולמים על דלעת קוסמופוליטית שהופכת למרכבה, כולנו כמהים לנסיכה על עדשה, לפיטר פן שמנצח בתמימותו את קפטן הוק למוד הקרבות, לעמי ותמי שהולכים בעקבות פירורים ונחלצים ממתיקות כובשת על שביל קליפות התפוזים ...
העולם, כמו כדור, סובב על צירו גם ביום וגם בלילה. אהבה תמיד היתה שם, גם בחושך וגם באור. אין חיים בלי אהבה. בין אם מדובר בפעילות מוחית, עצבית או רגשית, מדובר בצורך אמיתי של נשמת האדם. לא פעם אנחנו מתבלבלים בין הצורך בחום ואהבה לבין הצורך במגע גופני, בין הצורך להיות שייך או לשלוט, בין אמונה לתפילה. לא פעם טועים או תוהים בדרכנו. אבל אהבה, כמו תמרור רגשי, מסמנת לנו את הדרך.
כמה קל לנו להתאהב וכמה קשה לנו לזכור למה התאהבנו. כמה מהר אנחנו מנסים להפוך את מי שהתאהבנו בו בגלל מי שהוא, למישהו אחר, שלא יפריע לנו להמשיך לא לאהוב את עצמנו. כמה קל לנו לדרוש מאהובינו לשנות את עצמם במקום להשתנות לצידם. כמה קל יכול היה להיות לנו אם היינו אוהבים את עצמנו לפני שאנחנו מתאהבים באפשרות שמישהו יעשה בשבילנו את הדרך...
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
