 |
 |
|
|
|
|
| עדית פאנק על סטיקרים ורודים וחלומות רחוקים |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
עדית פאנק
12/9/2004 9:32 |
|
|
|
|
|
|
|
פעם ספטמבר היה החודש האהוב עלי. הקיץ נגמר. עוד לא התחיל החורף. היה ריח אחר באוויר. ריח של בין העונות. הסתיו הביא רוח רכה של מים. האביב הביא ניחוח פריחה וצבע טרי.
הכול השתנה. גם אני חוגגת אחרת את תנועת הזמן בחיי. מזהה את הימים הבודדים בהם הסתיו בא, מתחכך והולך. האביב פורח ובורח. אולי איבדנו את זמן הביניים. את הזמן הרך בו עונה מבשילה אל עונה מנוגדת לה, משילה את עורה לאט ובלי כאב כמו נחש שמשיל את עורו רק כשהוא בשל להיפרד ממנו.
עם הזמן נעשינו מהירים וחסרי סבלנות. איבדנו את איכות הזמן שפעם אפשרה לנו להיות קרובים לטבע ולכן גם קרובים זה לזה. זמן אמיתי בו פרי נשר כשהיה בשל לעזוב את העץ שלו וחיטה הזהיבה בזמנה. את התענוג ליהנות מקמטים של חוכמה ולקבל בנחת את סדר העולם בו תהליך ההזדקנות הוא חלק מהחיים שאינם אלא לידה ומוות, שני צדדיו של אותו מטבע.
לבטח גם הרווחנו. הרווחנו מעגלי מתופפים שמקבלים את השבת בדרכם ומריעים לה על חוף הים מרדת השמש ועד שקיעתה. הרווחנו מעוף רוחני שהתחיל בטיסות טרנס אטלנטיות זולות ונגישות שאפשרו לנו תוך שעות ספורות לשתות תה כהה בבזאר
הגדול של איסטנבול, לטבול בים השחור ולגלות שהוא פחות מלוח מהים האדום שלנו, או לחילופין לשתות צ'אי מתוק בבאזר של דלהי, לחפוף את הראש בגשמי המונסון, להעפיל אל דרמסלה, לשבת על ההר הירוק תמיד ולהתנחם מול יופיין של שבע קשתות שנשברות בעמק שמתחת להרי ההימאליה.
בסופו של דבר, הכל תלוי בכמה זמן ואורך רוח יש לנו, כמה אנחנו מאמינים בתפילות שלנו וכמה אכפת לנו שהחלומות שלנו יתגשמו. לא צריך הרבה חלומות. צריך חלום אחד אמיתי ואמונה שהוא ניתן להגשמה. זה אפשרי.
יש לי המון סטיקרים צבעוניים של שרברבים, מדבירים, חשמלאים, מומחים לעישון בשר, מצמיחי ירקות אורגניים, רופאי לילה, מעלימי וירוסים וירטואליים, מנחי רייקי להמונים, מדיטציות לאוכלי כשר בשתיקה, מכבדי בשר בדיבור, קורסים לחולי פירות ים, שיעור מזורז למגלגלי סושי בסדנאות סופשבוע לגלגולים קודמים ותפילות בטכניקה של קבלה אינטראקטיבית. כולם ממוגנטים אל הדלת האמיתית שלי, הדלת של הפריזר. אבל יותר מכל אני אוהבת את הסטיקר הוורוד נוצץ שקניתי במחיר מופרז של עשרה שקלים, מגנט ויווה סדרתי שכל מה שכתוב בו הוא "חלומות מתגשמים".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
חלום אמיתי הוא מציאות שניתנת להגשמה
|
|
|
 |
|
|
|
זה היה בספטמבר. פעם ספטמבר היה חודש מרגש. הקיץ נגמר. החורף עוד לא התחיל. היה חג באוויר. שנה שלמה חיכיתי שירשו לי לישון בלילה לבדי בסוכה שהוקמה בחצר, לשכב על הגב ולספור כוכבים שנשרו על הסכך. מי חלם אז על סוכה במדבר.
הכול קרה אז בין ספטמבר לתשרי, חודש הגוף-נפש בתשבץ הרוחני. אחר כך, בתהליך איטי ומופלא, בלבלנו את עצמנו. ספטמבר הפך לאוקטובר. תשרי פלש לחשוון. קפריסין נעשתה זולה יותר מאילת. הדקה התשעים אפשרה לנו לעלות על מטוס כמו על מיניבוס. גילינו שסלט ציזיקי ביוון עולה פחות מסלט ערבי בשינקין. שהים שלהם טורקיז ושלנו אפור. אולי זה בגלל שיש לנו רק חודש אחד בשנה לחשבון נפש וכל שאר השנה אנחנו לא דופקים חשבון.
אני זוכרת איך ישבתי אז בספטמבר לוגמת צ'אי מתוק רחוק מהבית והעזתי לדמיין שאם היינו חיים בשלום הייתי פשוט חוצה גבולות. בעיקר את גבולות החלום. אני מביטה שוב בסטיקר שמוצמד אל דלת הפריזר שלי ויודעת שזה נכון. צריך רק לעבור את גבול הפחד. חלום אמיתי הוא מציאות שניתנת להגשמה. וזה רק הפחד שמונע מאיתנו להתעורר, גורם לנו לקום מתוך שינה אל מציאות שאין בה חלומות. רק בגללו נוח לנו להאמין שאנחנו ערים.
וככה אנחנו חיים. מתעקשים על גבולות פיזיים ועמדות כוח ומפסידים את שמחת החיים האמיתית. את היכולת שלנו להכיל מעברים רכים של גבולות מתרבות לתרבות. מבלינצ'ס לקוסקוס, משתיקה לדיבור, מתיאוריות פילוסופיות למגע חם ונגיש.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שיעור ים המלח שלי
|
|
|
|
|
|
|
באותו ספטמבר תשרי, הייתי צריכה להרחיק עד אפריקה כדי להבין את תפילת האדם שאינה קשורה אלא ללבו. למרות שכבר עברתי את הודו ההלם היה גדול. מכונית פאר מסורגת עם נהג פרטי אפריקאי חיכתה בשדה התעופה. התקשיתי לבלוע חסה במסעדה שבתפריט שלה הוצעו מנות כמו סטייק זברה, נתחי היפופוטם, שיפודי סוס וצב שלם אפוי. אותה ארץ שימים ספורים אחר כך נעלמתי בה דום מול ים ורוד שהפך לפתע למשק כנפיים של ציפורי פלמנגו שעלו אל השמים מתוך המים במחול וירטואוזי כמעט אלוהי. חוויה שבה אתה פוסק לנשום ולא מבין למה אין לך אוויר. את הנוצות שנשרו אל האדמה אספתי ושלחתי הביתה, כברכת שנה טובה.
התארחתי באחוזה בבעלות הודית עם משרתים אפריקאים. אחוזה שהפכה לסיפור של "אדונים ומשרתים" בגלל פוליטיקה וכסף. הרי בתחילת הדרך כולם היו שם פשוטים, חמים, מבוהלים וכהי עור. אחוזה מסורגת עם שמירה יום ולילה שבה ראיתי לראשונה בחיי אבוקדו בגודל מלון, מנגו בקוטר של אבטיח, פרחי ציפור גן עדן בגובה של ברוש וסורגים כמו של נווה תרצה בינלאומי.
שם, בבית הכלא הקסום הזה ניתנה לי הזכות לגעת באישה הודית צעירה שהפכה לעבד של חמותה רק בגלל שבעלה נרצח בדם קר. המכונית בה נסעו נתקעה בכביש חשוך. הם נעלו את הדלתות וחיכו בפחד לאור ראשון. שודדי דרכים ניפצו את חלונות המכונית וירו בבעלה. מאותו רגע היא הפכה מאשת איש לשפחה.על פי המסורת היא אולצה לעבור לגור בבית הוריו של בעלה המנוח ולשרת אותם עד יום מותם ואסור היה לה ליצור קשר עם שום גבר אחר עד יום מותה.
פגשתי בה חמש שנים לאחר שהתאלמנה. בת 28. שלושה ילדים. הבכור בן השמונה כבר רודה בה כמו גבר. עור ידיה יבש מבישול וכביסות, כפות רגליה קשות מהליכה אל השוק ודבר לא העיב על יופייה. נשימתי נעצרה כשהבטתי בה. בשפת הגוף שאין בה שקר. החיוך בקצות שפתיה המלאות. עיניה הרכות. מתניה שהתעגלו בריקוד בעודה מתירה מתוך מסרקות פלסטיק את שיערה השחור והחלק, ארוך ומפתה כמו נחש שיצא לחופש.
בתמימות מבוישת היא פשטה את הסארי ושכבה עירומה ופשוטת איברים על מיטת הטיפולים בחדר הנעול בקליניקה שפתחתי לנשים בלבד. הייתי אישה כמוה אבל גם זרה מספיק כדי שהיא תוכל להיות מולי האישה שאבדה לעצמה. היה לנו חודש אחד. שעה טיפולית אחת ביום. שלושים שעות בלבד אחרי חמש שנים ללא מגע. הכמיהה שלה לחוש ליטוף והעור הצמא שלה שברו את ליבי. גופה נפתח מחדש אל געגוע שעליו לא ויתרה למרות האיסור שנכפה עליה עד סוף ימיה.
הטיפולים היו ללא תמורה כספית אבל ידעתי כמה קשה לה לתרץ את בואה רק בגלל היותה אישה. רכוש נטוש. זה היה שיעור מופלא עבורי. שיעור ים המלח שלי. אתה יכול להיות במקום הכי נמוך בעולם ולהמשיך לצוף אם רק תזכור לא לבלוע מים למרות שאתה צמא.
היופי שלה, הכאב, התשוקה, שדיה המלאים שהתאלמנו באחת, העבדות שגורלה כפה עליה והחלום שהיא לא ויתרה עליו הפכו אותי למטפלת מזן אחר. היא היתה מורה שלי. בספטמבר-תשרי פגשתי בה. באותו חודש, חמש שנים קודם, נרצח בעלה.
היא לימדה אותי לקבל את הזמן כמו זמן. לא יותר ולא פחות. לא קצר ולא ארוך. זמן חייה בו נולדה, נישאה, התחתנה, ילדה, התאלמנה ונועדה לפרישות, אבל המשיכה לשאת בתוכה חלום שלא ויתרה עליו אף פעם והוא התגשם לזמן הקצוב בו המפגש בינינו הביא מגע מחודש אל חייה. חלום שהזמינה לעצמה כנגד כל הסיכויים. גם כשהגיע הזמן להיפרד היא חייכה. הלוואי שהיא זוכרת אותי כמו שאני זוכרת אותה כל שנה, בחודש שבו מתחילים החגים של חשבון הנפש.
על המקרר שלי, על הדלת הקלה אל החלומות המוקפאים, ממוגנט משפט שעלה לי עשרה שקלים. יקר יחסית לסטיקר ורוד עם נצנצים מוזהבים, זול מאוד לעומת החיים: "חלומות מתגשמים"
ספטמבר או תשרי, תל אביב או ניירובי, כאב הוא כאב, אבדן תמיד קורע את הלב וחלום, מדרך הטבע, מפצה אותנו על כל פרח שנושר בזכות ניצן שעומד לפרוח.
מה זה חשוב אם אני טובלת תפוח בדבש או שאותה אישה רחוקה צולה זברה לרגלי בעלה המנוח כדי לרצות את הוריו.
חלומות מתגשמים, היא אמרה לי ביום האחרון בו נפגשנו. חלמתי, היא אמרה, שיום יבוא וגופי יזמין לעצמו את מה שמגיע לו. ידעתי שרק אישה תוכל להזכיר לי את מה שהגוף שלי מסרב לשכוח כי אני אסורה לגברים. אבל אני יודעת, היא אמרה לי, שהמגנט עובד תמיד ועוד תהיה לי אהבה בחיי.
למרות השנים שחלפו מאז, כל ספטמבר-תשרי אני נזכרת בה בעודי מתפללת בדרכי לשנה טובה.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
