 |
 |
|
|
|
|
| עדית פאנק על הזכות לקבל אהבה עד מוות |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
עדית פאנק
26/9/2004 10:51 |
|
|
|
|
|
|
|
היה לה שם מיוחד במינו. אם היא היתה אינדיאנית אפשר היה לתרגם את שמה לשם כמו "ראי האופק". השתקפות נוגעת ללב של קו לא קיים בין יש לאין, בין כאן לעכשיו לבין הנצח הבלתי מושג. זאת היתה הפעם הראשונה שלי. פתאום, באמצע החיים, מבלי שהכינו אותי, דפקה על דלתי אישה צעירה וביקשה ממני בצורה ישירה ללוות אותה אל פתחו של המוות, יד ביד.
היא לא היתה צעירה מאוד, אבל צעירה מכדי למות. היא לא היתה יפה במיוחד, אבל יפה מכדי להתכער בידיו של מוות עיקש ואיטי. הייתי גדולה ממנה בשנים ספורות. יכולתי לראות דרך עיניה כמה נוראים נראים החיים שהמוות שזור בהם כמו עוד חרוז על שרשרת. אבל גם עברתי מספיק כדי להבין שאין חיים בלי מוות. אותם שני חרוזים מנוגדים על שרשרת אחת ויחידה.
אני בפתחו של המוות, היא אמרה לי. אני פוחדת לעבור את השער לבד. באתי לבקש ממך ללוות אותי עד הסוף.
שאלתי אותה איך היא יודעת שהיא בפתחו של המוות. שאלתי אותה ממה היא פוחדת באמת. שאלתי אותה מה היה קורה אם היא היתה מחליטה לחיות למרות הפחד. שאלתי אותה האם היא מוכנה להילחם. שאלתי אותה למה ליווי ייתן לה כוח לעבור בשער. שאלתי אותה איך היו נראים חייה היום אם היא היתה ממשיכה לחיות אותם מבלי לדעת שמותה מתקרב.
היא אמרה שהיא יודעת שמותה קרוב כי היא חשה אותו בגופה והגוף
שלה לא שיקר לה אף פעם. היא אמרה שהיא היתה מוכנה להילחם אבל נשמתה מבקשת שתקשיב לגופה העייף. היא אמרה שהיא יודעת שאפשר גם אחרת, שלא פעם אפשר להרחיק את המוות בזכות האמונה, אבל לא בגלל זה באתי עד אלייך, היא אמרה לי.
בפגישה השלישית היא אמרה שבעצם אולי היא לא באמת פוחדת למות אבל היא צריכה גיבוי לחייה. כמו שמגבים מחשב שתקף אותו וירוס חסר ריפוי. אל תנסי לפרמט אותי, היא חייכה, תני לי לצאת מכאן כפי שאני. רק תישארי איתי עד הסוף. עד הרגע שבו ייכבה המסך.
למה דווקא אני, שאלתי אותה. במקרה, היא אמרה. מישהו זרק את שמך ואני נתפסתי בו. עדית עם קמץ מתחת לאות עין. לא עידית. עדית.
חשבתי, היא אמרה, שגם את נלחמת על שמך המיוחד בילדותך לא פחות מהשם עליו אני נלחמתי בילדותי. את צודקת, אמרתי לה וסיפרתי לה איך הייתי ברוגז שלושה ימים עם הגננת שלי רק בגלל שהיא לא קראה לי עדית בקמץ אלא עידית בחיריק.
חרק לך החיריק ההוא, היא צחקה בקול של ילדה קטנה. חיריק, היא אמרה לי, הוא רק נקודה קטנה מתחת לאות אחת, אבל כשלא שמים אליו לב, כל המילה חורקת, לא?
כן. אמרתי לה. גם פרפר וגולם חורקים. יום ולילה מתנגשים. צער ושמחה לא מוצאים את מקומם ביחד. חמלה וכעס לא תמיד מבינים שהם שני צדדים של אותה מטבע. ממש כמו חיים ומוות.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
המקום שבו חיים ומוות הופכים לאחד
|
|
|
 |
|
|
|
אני פוחדת למות, היא אמרה. היא היתה למודת כאב מכדי לזייף. הבל היופי ושקר החן היו מאחוריה. אבל נשאר בה כוח לראות את היופי בו המוות משיק לחיים כמו אותו קו ישר אחד שעובר בין שתי נקודות אבל מצליח להתנגן בחיינו באלף דרכים.
היא ביקשה שאהיה ישרה איתה ואגיד לה אם גם אני פוחדת למות. ברור שאני פוחדת למות, אמרתי לה. אין מי שלא פוחד למות אלא אם כן הוא כבר לא פוחד מהחיים.
הבנתי, היא אמרה והתרפקה עלי כמו תינוקת. אם לא הייתי פוחדת לחיות באמת אולי גם לא הייתי פוחדת למות. השרשרת הנצחית שמאגדת ניגודים כמו דבר אחד שלם אף פעם לא הושלמה בתוכי. אני עדיין כועסת על עצמי. אולי בגלל זה לא הגעתי למקום שבו חיים ומוות הופכים לאחד. אולי בגלל זה אני צריכה שתלכי איתי יד ביד עד השער. להרגיש פעם אחת נאהבת ללא תנאים.
היא דיברה בלי פחד. היא דיברה מהלב. רק לב יכול להכיל פרדוקסים כמו חופש ושבי, אהבה ושנאה, יושר ושקר, אומץ ופחד. רק לב יכול להכיל רגשות כל כך מנוגדים. עם רגש קשה להתווכח. כל כך הרבה סדנאות נשענות על הצדק של הלב. כל כך הרבה כאב היה נמנע אם היתה בלבנו טיפת מקום להיגיון חם.
עזבי הכול, היא אמרה לי, רק תני לי יד. מה זה חשוב עכשיו אם אני פוחדת או לא, אם ויתרתי או לא, אם הייתי צריכה להילחם יותר או לא. מה זה חשוב. בבקשה תהיי איתי עד הסוף.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
החדר האחרון
|
|
|
|
|
|
|
באותן שנים שהיא כבר לא כאן, אני עדיין לומדת ממנה ומלמדת את סיפור חייה שעזר לי להבין דרך ארץ בשמים. היא לימדה אותי יראת קודש בחול, כבוד, סלחנות וחמלה. היא לימדה אותי את פשרה של אהבה ללא תנאי בזכות מי שהיא היתה ולכן גם בזכות מי שהיא אספה סביבה, בחייה ובמותה.
כשהכרתי אותה, היא היתה גרושה, אמא לילדה בת חמש שגרה איתה. היחסים עם בעלה לשעבר היו טובים. הוא לקח את הילדה אליו יום בשבוע וכל שבת שנייה. הוא גר רחוק ממנה. שילם מזונות בזמן ובנה לעצמו משפחה חדשה. בזמן שהיא חלתה, לו נולד תינוק חדש מנישואיו השניים. הם החליפו תפקידים. הילדה המשותפת שלהם עברה לגור איתו, עם אשתו החדשה ועם התינוק שזה עתה נולד להם.
פעם בשבוע, או מתי שהתאפשר לה, בין ההקרנות לטיפולי הכימותרפיה שקיבלה, היא לקחה את ילדתה, אליה או אל הוריה, כדי להמשיך להיות אמא, למרות הכול.
מעולם לא פגשתי את האישה הצעירה שנישאה לבעלה לשעבר של המטופלת שלי, אבל אני יודעת שהיא קיבלה אותו באהבה גדולה. נולד להם בן משותף. החיים נראו כמו כל חיים. המוות הרי תמיד מודחק בדרכו. אף אחד לא מוכן להודות בו מבחירה. אבל לא הפעם. אותה אישה שבחרה בי ללוות אותה אל מותה, לימדה אותי בדרכה שיעור חדש באהבה. אהבה אחרת. אהבה שבאה בדרכה.
מצבה הידרדר, אך ברגע בו התברר שמצבה סופני, אספו בעלה לשעבר ואשתו הצעירה, שזה עתה הפכה לאימא בעצמה, אותה אליהם ופינו לה חדר בביתם רק כדי שתוכל להיות קרובה אל ילדתה כמה שיותר.
עד שפגשתי בהם חשבתי שאני יודעת הכל על החיים. אבל לא ידעתי כלום. לא על החיים ולא על המוות. עד היום אני רוצה לחבק את אותה אישה צעירה שלא יצא לי להכיר אז. כמה כוח היה בה. כמה לב. אימא טרייה בעצמה, שפינתה חדר בביתה ובליבה רק כדי לאפשר לאימא אחרת להיות עם הילדה שלה עד הרגע האחרון.
לאישה שליוויתי לא היתה פרוטקציה אצל אלוהים. היה יום רגיל ושקט במיוחד כשהעבירו אותה לחדר הפרטי ההוא. החדר האחרון.
אימא שלה צלצלה אלי. קולה היה חנוק. אני לא יודעת מה לעשות, היא בכתה בטלפון, הילדה שלי, "ראי האופק", הילדה המתוקה שלי, כבר ישנה ממש, אבל מסרבת להרפות. הנשימות שלה כבדות. היא מלאה במורפיום אבל היא לא מוכנה ללכת. בבקשה תגידי לה שזה בסדר.
נסעתי לבית החולים. היא היתה בחדר משלה, מחוברת לאינפוזיית החסד, מסרבת לעזוב.
נשמתה נאנחה. עיניה העצומות ראו עולם אחר. הנחתי יד רועדת על בטנה. מי אני בכלל, שאלתי את עצמי. מה בכלל מותר לי או אסור לי. הכל היה שקט כל כך מלבד נשימותיה שגם הן היו שקטות בדרכן.
ליטפתי אותה ואמרתי לה שעכשיו מותר לה. סיפרתי לה כמה אימא שלה אוהבת אותה. כל כך אוהבת אותה עד כדי כך שהיא מוכנה להרפות ולתת לה ללכת לדרכה.
אמרתי לה שהיא זכתה זכות השמורה למעטים, שהיא זכתה בחסד יקר מכל, חסד האהבה. אמרתי לה שאולי היא שכחה מרוב כאב כמה ילדתה עטופה באהבה אמיתית, ובאיזו אהבה מטפל בה בעלה לשעבר בזכות מה שהיא ובזכות היותה אם בתו. דיברתי איתה על אשתו החדשה, על הבן שנולד להם, על החדר שהם פינו לה כדי שתוכל לנוח בשלום. החיים שלך מגובים, לחשתי לה, מותר לך לכבות את האור במסך.
נישקתי אותה. היא ישנה שינה עמוקה. אולי היא כבר היתה שם, בצד ההוא, בו המוות מחייב את החיים להרפות באמת.
כשיצאתי מהחדר אימא שלה עמדה שם שותקת. היא חיבקה אותי על החיים ועל המוות. השעה היתה שש בערב. נכנסתי לאוטו ולחצתי גז. בשש וחצי כבר הייתי בבית. המזכירה האלקטרונית שלי הבהבה. לחצתי על כפתור ההודעות הנכנסות בעודי משילה נעליים.
תודה שעזרת לה לראות את האופק, שמעתי את קולה החנוק של אמא שלה, בשש ועשר דקות הילדה שלי יצאה אל החופש הגדול שלה.
במשך חודש שלם, שלושים ימים, השארתי משבצת ריקה ביום הקבוע שלה ביומן שלי, לזכרה.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
