 |
 |
|
|
|
|
| עדית פאנק מנצלת את חג האור כדי להשמיע את קולם של אלה שלא שומעים. נר ראשון לנגישות |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
עדית פאנק
7/12/2004 14:22 |
|
|
|
|
|
|
|
הערב נדליק נר ראשון. כולנו. לא כולם יראו אותו בגלל העיוורון. לא כולם ישמעו את שירת החג, בגלל החירשות. לא כולם יקומו להדליק את הנר שלהם, כי לא כולם מסוגלים לעמוד על רגליהם. אבל כולנו נהיה שם. ביחד. אלה שרואים או לא, אלה ששומעים או לא וגם אלה שהולכים בדרכם, או אלה שלא. בסופו של דבר כולנו הרי הולכים בדרכינו.
היום בערב אני אדליק אור. אני אטגן לביבות. אני אקנה סופגניות (כי אני שונאת להיכשל עם שמרים) ואת הריבה האדומה הפשוטה שאני כל כך אוהבת, אני אזריק לווריד אחרי שכל המשפחה שלי תישבע לי שהיא אוהבת אותי למרות שאני לא שומעת כבר שנים כאחד האדם, ומוגדרת על פי חוק כחירשת.
בשנים האחרונות אני עושה הכול כדי לקדם נגישות בעולם לא שומע. אני מודעת לכאב של העולם שלא רואה, של העולם שלא יכול ללכת, של העולם שמתקשה להבין, כי יש לו משכורת מטעם המדינה ולכן הוא שקט יותר ומרשה לעצמו להגיב בעיוורון לבעיות של החירשים, ובמקביל לא לשמוע את העיוורון הנורא של מי שמתקשה לשמוע. אני מודעת לכאב הפרטי שלי, אבל גם לצורך האמיתי להניע את מה שהיה צריך כבר מזמן לנוע מאליו.
אני כל כך אוהבת סרטים ישראלים. שיחקתי את שולמית החובשת בסרט האולטימטיבי, "חסמבה", שבו שלמה ארצי היה ירון, המלך של הטובים, וזאב רווח, איש יקר, היה ראש חבורת הרעים.
מאז חלפו הרבה שנים, אבל דבר לא השתנה בנשמתי. כל חיי אני בעד סרטים
תוצרת הארץ, סדרות מקוריות שלנו, כאן ועכשיו, שחקנים שלנו, במאים שלנו, הפקות שלנו, גאווה כחול-לבן.
ופתאום, כשסוף סוף בא הנס, והארץ כולה געשה, הבנתי שאין מי שמקשיב באמת. דקה לפני הנר הראשון, גיליתי שאני לא היחידה שלא שומעת מה דנה מודן אומרת.
בחמישי בנובמבר, אם אינני טועה, במוסף התרבות של "מעריב", כתב ניר ברעם את כל האמת שלא העזתי להגיד עד אליו, או להגיד בגלל הכאב האישי שלי: "עדיין לא הצלחנו להבין ולו הגה אחד", אמר ברעם."אולי אלה השפתיים הקפוצות של דנה מודן כשהיא מדברת. ואולי זה אנחנו, צברים מזדקנים שכמותנו, שהעברית בטלוויזיה קצת קשה לנו". סוף ציטוט.
וזה הכול. תודה לאל שיש לנו סדרה משלנו באמת. אהבה זה כואב. זאת עובדה. אבל מאות אנשים, אולי אלפי אנשים במצבי, לא מסוגלים לעקוב אחרי השפתיים הקפוצות שלך, דנה. ולא בגללך. באמת. להפך. בזכותך הבנו שאנחנו זקוקים לכתוביות. אנחנו רוצים לשמוע את המילים של השפה האמיתית שלנו. אנחנו רוצים לראות סרטים ישראלים וסדרות בעברית.
אני רוצה לשמוע. אני רוצה לשמוע מי בוכה ומי צוחק. אני רוצה לשמוע מה שמגיע לי לשמוע דרך הכתוביות שאתם מונעים ממני בגלל תקציב שלא מאפשר לכם להנגיש את כאב החירשות שלי. אתם טועים. אתם מונעים ממני לראות את "אושפיזין", "אור", "הכלה הסורית" וגם את "מדורת האש". אני מנועה מלראות את מה שאין לי דרך לשמוע.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
לא שומעים אבל מקשיבים
|
|
|
 |
|
|
|
חבל לי מאוד. אבל בעיקר כואב לי כי אני לא לבד. אני רק אור קטן אחד של אהבה שמבקשת לשמוע את מה שיש לכם להגיד. אנחנו המונים. בבקשה תעשו לנו כתוביות בעברית. כולנו רוצים לשמוע את מה שאתם רגילים לראות. בבקשה תקשיבו לנו גם כשקשה לנו לשמוע. פשוט תראו אותנו בדרככם.
אני יודעת שיש דרך אחרת. ואני מבקשת אותה בדרכי.
אור ראשון. נר ראשון. תחשבו עלינו. לא שומעים אבל מקשיבים. לא רואים אבל מתבוננים. לא הולכים אבל עומדים על שלנו. כל כך פשוט. כתוביות שיעשו לנו חשק להיות חלק מהחיים של כולנו. נכון. אהבה זה כואב, אבל לא תמיד. תדליקו אור. באמת. תנו לנו לראות את מה שאנחנו לא שומעים. תעשו כתוביות לכולנו. אנחנו רוצים באמת לשמוע מה שיש לכם להגיד.
אני מדליקה אור ראשון, נר ראשון, נר של כולנו, למען כולנו. ובעיקר רוצה להזכיר לכולנו, שאסור לנו לשכוח, שאין מי שלא צריך להדליק נר בחייו.
מגיע לכולנו לשמוע את מה שיש לכולנו להגיד. ושיהיה חג של אור, לכולנו, כל אחד בדרכו.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
