 |
 |
|
|
|
|
| תלמיד, מורה ומחירה של האמת. ניסים אמון על הדהארמה האחת שאין לה שם ואין לה גיל אבל היא הקסם הכי גדול |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
ניסים אמון
14/12/2004 11:01 |
|
|
|
|
|
|
|
המונח "דהארמה" בעולם הבודהיסטי משמש בשני הקשרים שונים. לפעמים הכוונה היא לתורת הלימוד המיוחדת של הבודהא אותה לומדים בעיקר במנזרים, ולפעמים הכוונה היא למובן העמוק יותר שהוא האמת עצמה. ההבדל בין שתי המשמעויות הוא שהדהארמה הבודהיסטית היא רק כלי שדרכו אפשר להתחבר אל הדהארמה האחת שאין לה שם ואין לה גיל אבל היא הקסם הכי גדול.
יום אחד שאל תלמיד את זן מאסטר היונג-בונג הקוריאני:
"מאסטר, האם תואיל בבקשה ללמד אותי את הדהארמה?"
"אני מצטער", ענה המורה, "אבל הדהארמה היא מאוד יקרה".
"כמה היא עולה?"
"כמה אתה יכול לשלם?"
התלמיד הוציא מתוך כיסו מספר מטבעות - "זה כל מה שיש לי".
"גם אם תציע לי ערמת זהב בגובה של הר, עדיין הדהארמה שלי תהיה יקרה מדי".
התלמיד חזר לאולם המדיטציה וחשב. היה היגיון בדבריו של המורה, באמת אי אפשר לקנות את הדהארמה בכסף. אם אפשר היה, אנשים עשירים היו עושים זאת מזמן. כנראה, הוא הניח, שמדובר כאן במשהו אחר. משהו שצריך להתאמץ באופן מיוחד בשבילו, משהו
ששווה יותר מכסף. מה אני יכול לתת ששווה יותר מהר של זהב? הוא הרבה לתרגל מדיטציה וחשב הרבה מאוד ולאחר כמה חודשים היתה לו תשובה חדשה:
"מאסטר, אני יודע במה לשלם - אתן לך את חיי. אני אעשה כל מה שתבקש, אהיה לך למשרת".
"גם אם תציע לי אלף גלגולי חיים", ענה לו המאסטר, גם אז הדהארמה תהיה יקרה מדי".
הוא חזר לאולם המדיטציה וחשב על כך מספר חודשים נוספים. הוא הבין שרק להיות משרת זה לא מספיק כדי לזכות בדהארמה, וגם אם יקריב את חייו עבורה, עדיין היא תישאר בלתי מושגת. הוא תהה מה אפשר להציע שיהיה שווה עוד יותר מאלף גלגולי חיים. הוא חשב הרבה עד שנפל האסימון - כדי להתמסר באמת, לא מספיק לתת את הכסף שלך או את הזמן שלך, צריך לוותר על משהו עמוק יותר - על האישיות שלך.
"אני אתן לך את ה-Mind שלי", הוא אמר למורה בגאווה.
" ה-Mind שלך הוא ערימת זבל מצחינה ואין לי כל שימוש בה", ענה לו המאסטר. "גם אם תיתן לי את כל מה שיש לך בראש כפול עשרת אלפים, עדיין הדהארמה שלי תהיה יקרה מדי".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
השמים כחולים, הדשא ירוק
|
|
|
 |
|
|
|
התלמיד חזר מובס לאולם המדיטציה. המורה סירב לקבל את כל מה שהיה לו להציע ולתלמיד לא נותר דבר. מעבר לרכוש, לחיים ולמחשבות, מה עוד יש שם? הוא נשבע שלא יחזור אל המורה עד שיגיע להבנה מלאה של העניין והתכונן לשבת על הכרית תקופה ארוכה. יום אחד, הוא הביט מהחלון והבין משהו גדול: האמת היתה פרושה לפניו - השמים, העצים, העננים, הכל היה כל כך אמיתי, עולם שלם התקיים באופן מושלם בלי כל קשר אליו. נדהם מהתגלית הוא הבין שאת כל הדעות המתוחכמות והשאלות המיוחדות שהיו לו הוא יכול לשים בצד. זה לא מעניין אף אחד ואין לכך שום קשר עם העולם.
הוא מיהר אל חדר המורה:
"מאסטר, אני יודע כמה היא עולה, הדהארמה".
"כן? כמה היא עולה?".
"השמים כחולים, הדשא ירוק".
"לא, לא", אמר היונג-בונג וחייך, "הדהארמה שלי היא עוד יותר יקרה אפילו מזה".
שלושה שבועות נוספים הוא ישב באולם המדיטציה וככל שחשב על העניין כך גבר כעסו. הוא הרי ויתר על כל מה שהיה לו ונפתח אל העולם: השמים היו כחולים, הדשא ירוק, הסוכר מתוק, המלח מלוח, בקיץ חם ובחורף יורד שלג. כך הוא העולם וכזו היא האמת. הוא זכר את התחושה הנהדרת איתה נכנס לחדר המורה בפעם האחרונה, תחושה לא מוכרת ומאוד מרגשת - קשה להסביר בדיוק את מה שקרה לו, אבל פתאום הוא נפתח אל האמת מבלי לנסות להבין אותה. ובכל זאת התשובה שלו לא התקבלה והמורה התעקש שהדהארמה עולה עוד יותר מזה. אלא שהפעם, בניגוד לפעמים הקודמות, התחושה שלו היתה כל כך חזקה שהוא לא היה מוכן להסכים עם תבוסה.
"אני כבר לא צריך את הדהארמה שלך", הוא התפרץ לחדרו של המאסטר. "מצאתי את מה שחיפשתי.
המורה התפרץ בצחוק גדול, מה שהעליב עוד יותר את התלמיד. הוא קם במהירות, פנה אל הדלת בצעדים גדולים ופתח אותה בכוח רב. כשגופו כבר היה כמעט בחוץ, קרא אליו המורה:
"חכה רק רגע". התלמיד נעצר והסתובב במקומו. "אל תאבד את הדהארמה שלי", אמר היונג-בונג בעיניים נוצצות.
למשמע מילים אלה זכה התלמיד בהארה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
| |
|
|
|
