 |
 |
|
|
|
|
| הוא העלה בי זיכרון ישן שאהבתי אבל רציתי לשכוח, וחוץ מזה הוא גם החזיר אל חיי את "פצפונת ואנטון". עדית פאנק על יחסים מסוג אחר |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
עדית פאנק
26/12/2004 11:26 |
|
|
|
|
|
|
|
הוא היה מתוק כמו משהו שקשה לתאר. לא כמו סוכרייה על מקל ולא כמו שוקולד. זאת היתה מתיקות אחרת ומיוחדת במינה. מתיקות שעושה לבכות מרוב שרוצים לצחוק דווקא בגלל שזה נוגע במקום הכי עמוק בלב, זה שהכי עצוב או זה שהכי שמח.
פשוט לא האמנתי למראה עיני כשהוא נכנס חדור ביטחון, לבוש במדי קרב זוהרים, עם חרב פלסטיק מוכספת בידו השמאלית, סוקר במהירות של מטאור מצוי את החלל אליו הוריו הכריחו אותו לנסוק בו, כמו עוד לא מעט פעמים בהם הוא הוכרח על ידי הוריו המיואשים לבקר עוד מקום זר לו, בתקווה עצומה להפוך את החייזר האישי שלהם לילד רגיל. מבחינתו
שלו, הפיצפון המתוק הזה, היה ילד רגיל שנולד להורים חייזרים. הוא צודק לגמרי, חלפה מחשבה אבודה במוחי הקודח, בעודי מביטה בו בעיניים של ילדה. הוא פשוט צודק.
בילדותי, "פיצפונת ואנטון" היה הספר האולטימטיבי. אריך קסטנר היה מלך העולם. רק הספר "גילגי", שהפכה ל"בילבי", מתוך נסיון שווא לתרגם את שמה לשפת הקודש, היתה התגשמות נוספת, אמיתית ובלתי אפשרית שלי (עד שאוכיח את ההפך במו חיי) להסביר למבוגרים ממני איך באמת צריך העולם לעבוד. כל ילדותי עברה עלי בשלום בזכות הדמיון שבו השתמשתי באופן ספונטני. מי בכלל חשב אז על דמיון מודרך.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
.
|
|
|
 |
|
|
|
אז, כשהייתי ילדה בעצמי, לא חלמתי אפילו לרגע שבבגרותי קרבות נואשים בין פרויד ליונג יולידו אסכולות על ענף הפסיכולוגיה, כמו אשכול ענבים שצומח על גפן רגשית ומורכבת. מעולם לא דמיינתי שאי פעם וילהלם רייך, אבי הפסיכותרפיה הגופנית, שהוליד בדרכו אנשים ונשים יוצאי דופן, כמו לואן, בודלה וגרטה בויסן (כולם נרות של חנוכה בעיני, כלומר שווה להדליק אותם יום אחרי יום, בזהירות, וגם לעשות ברכה, לחשוב, להרגיש, ולא להחליט לפחות שבוע לפני שמאמצים שיטה שמציעה פתרון אחד ויחיד בחיבור האולטימטיבי בין גוף לנפש, בין רגש להגיון, בין סבל לאושר או בין רווח להפסד) יהיה בסופו של דבר אב רוחני בחיי, עם לא מעט הסתייגויות מקצועיות, כמו כל התנגדות רגשית או שכלית, לכל אבא שהוא בחיינו.
ובעיקר לא הבנתי אז למה מה שהיה רע בעיני כילדה, נחשב עם הזמן לטוב בעיני כאדם בוגר, ולכן אולי הבנתי למה מה שנחשב בעיני הוריו של אותו ילד שפתחתי לו דלת אל חיי, נחשב בעיניו לשיא הייאוש עלי אדמות.
הוא העלה בי זיכרון ישן שאהבתי אבל רציתי לשכוח, וחוץ מזה הוא גם החזיר אל חיי את "פצפונת ואנטון", אותו ספר קלאסי שעשה את ילדותי שלי מתוקה יותר בדרכה.
אני מחזיקה בידי עותק משנת 1969 בהוצאת אחיאסף (עברית: א.קפלן, ציורים של ולטר טריר) ודומעת בלי בושה.
דפי הספר צהובים מרוב יושן ואור, ואני נזכרת לאט במושגים כמו כאב ושמחה, יושר, אמון, עוני, אושר, עושר, תקווה, אהבה, כאב, תמימות, אמונה, נאמנות ובעיקר פשטות. פשוט להיות.
אני ממששת בשמחה כואבת את הדפים הצהובים של הספר ופשוט מצטטת ממנו: "שמא סבורים אתם, שאף בחיים הכול מתנהל בצדק ונגמר בכי טוב, ממש כבספר הזה? אם כן, אין אתם אלא טועים. אמנם מצב כזה רצוי, וכל איש נבון משתדל להביא את הדברים לידי כך. אך אין העולם נוהג כמנהג זה. עדיין אינו נוהג כמנהג זה. היה לי חבר בכתתי, והוא היה תמיד מעתיק משכנו, וכי סבורים אתם שבא על עונשו? לא, אלא שנענש שכנו שממנו היה מעתיק. אל תתמהו ביותר, אם יענישו אתכם החיים על חטא שחטאו אחרים. השתדלו, לכשתגדלו, לתקן את המעוות. אנו - לא עלה הדבר בידינו כל צרכו. ואתם - היו הגונים, נאמנים, ישרים ונבונים יותר משהיו רוב בני דורנו אנו!
"אומרים, שלפנים הייתה הארץ כולה גן עדן. יתכן, ואולי יבוא יום ושוב תהיה הארץ כולה גן-עדן. יתכן!". סוף ציטוט.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
.
|
|
|
|
|
|
|
הוא ישב שם, פצפון במיוחד, במדיו הכסופים, כמו מלך.הוריו שכנעו אותו לבוא אלי ועמדו משני צידיו של כסא הגלגלים שלו כמו משרתים. למרות שהוריו עמדו והוא נאלץ לשבת, הדרך שבה הוא נעץ בי את מבטו החד והמיוחד הבהירה לי שהילד הזה עומד על רגליו בדרכו.
מה קרה, שאלתי, באופן ישיר ופשוט.
ככה נולדתי, הוא אמר, שקט וצודק בדרכו, מתעלם ממבוכת הוריו ומישיר את מבטו אל עיני שלא התביישו לדמוע.
וגם, הוא הוסיף ואמר, אני עושה את הדרך שלי בדרך שלי. הקול שלו הפך נוקשה אבל עיניו התרככו.
אז מה הבעיה שלנו, שאלתי אותו, בעודי יורדת על ברכי ומישירה מבט אל גובה עיניו.
אשמה. הוא אמר בחיוך שעשה לי כאב בסרעפת. קשה לי לראות אותם סובלים בגללי. האשמה שלהם מונעת ממני לנוע בדרכי.
מה לעשות, שאלתי אותו.
כלום הוא אמר. רק תמצאי ותתני להם עותק של "פיצפונת ואנטון" ואם לא קשה לך גם תגידי להם שלפעמים קוראים לגיבורים האלה "אנטונת ופיצפון" ושזה לגמרי בסדר. יש סדר בדברים, הוא אמר, בעודו יושב זקוף על כסא הגלגלים שלו.
ואם את יכולה, הוא הוסיף, גם תסבירי להם שאני פשוט שקט בעולמי, אין לי שום תלונות, אני לא מאשים אותם בשום דבר, אני מבין כמה כואב להם שהם אחראיים לרגליים שאין לי, אבל דווקא הכאב שלהם מונע ממני ללכת. תגידי להם שאני באמת בסדר. שיש לי רגליים משלי. תגידי להם שאני גם פצפון וגם אנטון. תגידי להם שאסור להם לעצור אותי בשום דרך. שאני מקבל את עצמי כפי שאני והולך בדרכי גם אם קשה לי. תגידי להם שזה לא הוגן מצידם לעכב את חיי רק בגלל שהם מרגישים חייבים לי את הרגליים שאין לי. בבקשה תגידי להם.
אמרתי להם. ואז ביקשתי שהוא בעצמו יגיד להם. הוא אמר להם הכל. היינו שם ביחד חודשים רבים. הוא, לפעמים גם הם, ואני. עשינו מה שהיינו צריכים לעשות. כשהגיע הזמן להיפרד, ידענו שעוד ניפגש בדרכנו. השנים חלפו להן.
הפעם האחרונה שנפגשנו היתה בשדה התעופה. הוא הזמין אותי להיפרד ממנו. הוריו עזרו לו לארוז את התרמיל שהיה מותאם לכסא הגלגלים שלו והסיעו אותו לשדה, שם חיכה לו חבר שיצא איתו למסע אל השקט הפנימי הגדול. גם אני הייתי שם. מביטה בו בגאווה בדרכו העיקשת לאורך מסע חייו. מסע שמוביל אל הרגע בו "פצפונת ואנטון" יכולים להיות גם "אנטונת ופצפון".
נכון שלא פעם אנחנו מרגישים שהכול תלוי במה שאין לנו, אבל בעצם, הכל תלוי בעיקר במה שבוחרים שיהיה לנו מתוך היש הקיים.
הוא שלח לי מכתב אחד נפלא בו תיאר את המרחב שנוצר בתוכו מול הרי ההימלאיה, בעוד החבר הכי טוב שלו דוחף למענו את גלגלי חייו.
שלחתי לו תשובה כמו ששולחים יונת שלום. נוגעת ברוח וחוזרת אל השובך. שלחתי לו ציטוט מסופו של אותו ספר נפלא שהוא כל כך אהב. ספר רוחני לגמרי שנגמר באופן ארצי בהפרחת עשן.
"פצפונת יצאה מן החדר בריצה, וכשחזרה, היתה בידה האחת תיבת הסיגריות ובשנייה קופסת גפרורים. הא לך פרס! אמרה לאביה. מר פוגה הדליק לו סיגרה, ובשעה שפלט את עננת העשן הראשונה, נאנח תוך קורת רוח ואמר: לפרס הזה הייתי ראוי!"
וזה הכל.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
