 |
 |
|
|
|
|
| עדית פאנק על איש ששתק שבע שנים שלמות. סיפור על מלחמה פנימית במלחמה עולמית |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
עדית פאנק
6/2/2005 15:06 |
|
|
|
|
|
|
|
את הסיפור הזה, שכולו אמיתי, סיפרה לי אשה שמאוד אהבתי. כבר שנים שהיא נחה בשמים הגדולים. מעולם לא הפסקתי לאהוב אותה. היא חלק מחיי בדרכה שלה. היא עברה את השואה בבכי גדול ובשתיקה רועמת. היא איבדה בשנים ההן כמעט את כל משפחתה המורחבת, הורים, אחים ואחיות. היא איבדה את בתה היחידה בזרועותיה, וגם את בעלה, שאותו אהבה מאוד, איש חזק וצעיר שנשבר כמו ארז ונחצה לשניים כבר בתחילת אותה סופה איומה.
הכרתי אותה בנסיבות שהשפיעו על כל חיי. ידעתי את זה כבר מפגישתנו הראשונה, בה היא הושיטה לי את המרפק שלה בעודי מושיטה לה את ידי ללחיצת היכרות. חפנתי את המרפק שלה בין אצבעותיי והצגתי את עצמי. היא הניעה את מרפקה הנבוך בתוך כף ידי הפתוחה, נקבה בשמה, והתנצלה ששתי כפות ידיה תפוסות בבישול.
התאהבתי בה מיד. בריח התבשילים שעלה מהדירה הקטנה והנקייה ההיא. בחיוך שלה. בהתנצלות שעלתה מקולה. בחום שבו היא קיבלה אותי אל חייה. סירים מכוסים רחשו על אש קטנה. דגים ממולאים, מרק עוף, צלי בקר עם תפוחי אדמה נימוחים. כל הפניצילין של הטבע העלה בועות על הכיריים שלה. באותו רגע בו אני פגשתי אותה היא היתה עסוקה בהכנת תבשיל החצילים הפרטי שלה.
את אוהבת חצילים? היא שאלה אותי. אני משוגעת על חצילים, עניתי בלי לחשוב.
העולם, כמו תמיד, כשמדובר בקיצוניות של טעמים, מתחלק לשניים.
במקרה הזה, היה ברור לשתינו שאם אני שונאת חצילים, אין לנו מה לעשות ביחד.
נשארתי לארוחת ערב שבת. אלה היו החצילים הכי טובים שאי פעם טעמתי בחיי. בעיקר השלב של טבילת פיסות החלה הטרייה ברוטב שנדף מריח שום ועגבניות מרוסקות.
עד היום, כשאני מתגעגעת אל האשה היקרה הזאת, אני חולמת על תבשיל החצילים שלה או פשוט עושה אותו, וכל זמן הבישול, מחבקת אותה בזיכרונותי.
נקלעתי אל חייה והיא אל שלי למשך שנים רבות. פיתחתי כלפיה אהבה כמו שאוהבים אמא. לא יכולתי בלעדיה ולא יכולתי בלי לאגור מולה מטענים של כעס שהצטברו בי בלי קשר אליה. מין אמא כזאת שאפשרה לי לאהוב מה שאני אוהבת בי וגם לכעוס על עצמי ועליה במקביל. אני מתגעגעת אליה כמעט כל שבוע, כל חיי, יותר משלושים שנים. היא זאת שלימדה אותי לאהוב מרק עוף שבתוכו מבעבעת עגבנייה שלמה עד שאפשר להניח אותה, מעולפת ומקולפת מקליפתה, לצד פרוסת קישוא, גזר דק, רבע בצל, עלה של כרוב, שורש פטרוזיליה, שוקיים או כנפיים של עוף טרי, מלח, פלפל גרוס, ואף טיפה של אבקת מרק תעשייתית.
הסיפור שהיא סיפרה לי נשאר חרוט בי כמו תבנית. כמו תחריט אבן. כמו יצירת אמנות שמודפסת במספר עותקים מסוים, ולכן נמכרת במחיר מיוחד לאספנים בלבד.
או שמא הסיפור שלה, שהיה מקור חייה, נגנז בתוכי, והפך להיות מקור בחיי שלי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
.
|
|
|
 |
|
|
|
לעולם לא אוכל לשים אצבע על אותו רגע מופלא בו פגשתי בה, ומיד ידעתי שהיא אמא שלי בדרכה, למרות שמעולם לא העזתי לקרוא לה אמא. אבל כבר אז ידעתי, שבדרכה היא נעשתה אמא אמיתית בחיי, בעיקר משום שהיא הפכה לסבתא אולטימטיבית לשני ילדי. ברגע בו נפגשנו, בחרנו להיות מה שהיינו זו לזו, אחת לרעותה. הצלנו את עצמנו, בדרכנו, מהשואה שלנו. כנראה שהלכנו עד הסוף, האשה הנפלאה ההיא ואני. בעיקר בזכות האומץ שלה לחיות מול הצורך שלי ללמוד ממי שנגע במוות ונשאר בחיים. עד היום אני מתגעגעת אל האשה ההיא, שהיתה לי בדרכה שלה, אמא ממש. בדמיוני אני עדיין מלטפת את שיערה הכסוף, וככל שעוברות השנים מיום שהלכה לעולמה השקט והמוחלט, אני לומדת לגדול בצילה, מתחממת בליטוף השמש שהיא נתנה לי.
בנשמתי, אני עדיין מגנה עליה, אשה אמיצה ומיוחדת במינה, ששרדה את השואה, אבל בעיקר שרדה את החיים שאחרי אותה מלחמה. את העלייה לארץ זרה שאינה מולדת למי שלא מדבר עברית. ארץ קשה. אלימה. ארץ של טעויות חוזרות ונשנות כמו ילד ימני שכותב ביד שמאל. או כמו ילד שמבלבל בין ימין לשמאל כי אין לו ארץ אחרת. כמו ילד אבוד, היא נידונה לחיים שאין להם פשר. חיים שאחרי החיים. חיים שראו את המוות בעיניים. חיים בלתי אפשריים, אלא אם כן מדובר בחסד אלוהי.
זאת היא שסיפרה לי על הסבא ההוא. הסבא של החברה הכי טובה שלה. שם. בעולם ההוא. עולם בלי חמלה. עולם שמלחמה אחת הפכה את האנושות על פיה. עולם שבו הצונאמי הנאצי גזר אבדון על שישה מיליון אנשים בים אנושי אחד שאיבד את הלב של עצמו.
גל שאין לו אח בטבע העולם. גל גדול מאוד ובודד בטבע האנושי. גל, שעד היום, קובר את קורבנותיו, דור שלישי לשואה ההיא, בשקט אכזרי לא פחות מרעש המלחמה שעדיין עושה קולות. שישים שנים של אין מוצא. דממה מטורפת של כעס מודחק.
וזה הסיפור שהיא סיפרה לי, אותה אמא למודת כאב, שהפכה לסבתא של ילדי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
.
|
|
|
|
|
|
|
הימים היו קשים אז. גרמניה רתחה. מעטים האמינו שזה פשוט קורה. הסבא ההוא, סבא בא בימים, עטור כיפה רקומה, זקן לבן שלא גולח מעולם, אדון עולם בעל אף אדום מקור ויין שמחמם את הלב בקידוש, וגם שומר על חום הלב בימי חול של שלג. איש שעשה לעצמו משפחה מסועפת. ארבעה דורות של שקט. סוגר שמונים שנים של אחריות. חכם ורך, שקט וברור. מקבל את דינו בנחת קורעת לב.
פתאום באה המלחמה ההיא. כל משפחתו נאספה וארזה את עצמה בחטף. הורים, ילדים, נכדים ונינים קטנים שבאו מתוכו, לא יכולים היו לעזור לו לברוח איתם ביחד. הוא היה עייף מדי וזקן מכדי לשנות את סדרי עולמו. היתה לו נכדה שהוא אהב במיוחד. נכדתו הבכורה. החברה הכי טובה של מי שהפכה סבתא לילדי.
היא היתה אמיצה באהבתה אליו. נכדתו הבכורה. היא בחרה לעזוב אותו כדי לחיות וגם כדי להציל את חייו שלו.
אני אוהבת אותך כל כך סבא. אתה תשב כאן, היא אמרה לו, בכיכר העיר שלך, עד סוף המלחמה. והיא תיגמר המלחמה הזאת, אני מבטיחה לך שהיא תיגמר.
אף אחד לא היה שם כשהיא גילחה את שיער ראשו ואת זקנו שמעולם לא גולח.
איש מילדיו לא היה שם למענה. לתמוך בידה האחת של נכדתו, באותו רגע בו היא השאירה אותו בכיכר העיר וציוותה עליו לשתוק.
אל תוציא הגה אחד מפיך עד סוף המלחמה, היא אמרה לו. אם לא תדבר לא תמות. אני אבוא לקחת אותך בסוף המלחמה. פשוט תשב ותשתוק עד שאני אחזור לקחת אותך. ואז היא הלכה משם לאט כאילו לא בוער לה כלום. היא לא סובבה את ראשה לאחור. הוא לא ענה לה. הוא רק שתק עד סוף ימיו.
כשהמלחמה נגמרה היא חזרה אל העיר שלה. לא נותר אף לא אחד ממשפחתה. בצר לה, היא הלכה אל כיכר העיר שבה נולדה. איש זקן ישב שם. שיערו גדל פרע וגם זקן לחייו.
סבא, היא צעקה, מתרפקת עליו.
הוא לא ענה לה.
סבא, היא בכתה, מותר לך לדבר. המלחמה נגמרה.
הוא לא ענה לה.
הם עלו לארץ. רק היא והוא. איש לא נותר מאותה משפחה שצמחה מזרעו. הוא לא אמר לה מילה אחת עד יום מותו. בארץ היא הכירה אדם אפל ואבוד כמוה. הם התחתנו. היא התעקשה על סבא שלה. הנדוניה היחידה שהיא הביאה איתה מאותה מלחמה. סבא שלה גר איתם עד יום מותו. חיי נישואיה היו קשים. בעלה אמר לה שהוא אוהב אותה, מאוד ושהוא מבין איך מלחמות חוזרות על עצמן.
אחרי מות סבה היא אמרה לבעלה שהיא לא יכולה יותר. שהיא ממש עייפה. שאין לה כוח לעוד מלחמת עולם נוספת בחייה. שהיא רוצה להיפרד. בעלה הסכים. גם הוא שתק כמו סבא שלה עד יום מותו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
.
|
|
|
|
|
|
|
לאשה הזאת היתה חנות קטנה ברחוב אבן גבירול בתל אביב. את החזייה ההריונית הראשונה שלי, כשעמדתי להיות אמא בעצמי, קניתי אצלה. סבתא של הילדים שעוד לא נולדו לי אז, לקחה אותי אליה. הסכמתי מיד. ביום שבו אותה אשה קטנה ושקטה מדדה לי עם סרגל את האמהות המתהווה בתוכי לפי היקף השדיים, וגם התאימה לי חזייה, השואה נגמרה, או אולי רק התחילה בדרכה. שנים רבות חלפו מאז. אולי עוד מעט אני אבין למה אמא שלי שתקה למרות שהיא לא נולדה שם ואיך סבא שלי נלחם בה בדרכו, כי הוא עלה משם בזמן, אבל לא מספיק בזמן כדי להציל את משפחתו. אולי באמת כבר נגמרה המלחמה ההיא. אולי סוף סוף מגיע לכולנו לנשום בלי לבקש רשות. דור רביעי לגאולה. דור נטול אשמה. דור צעיר ונטול כאב של צונאמי יהודי. דור שנוסע בעולם כולו. דור שמבין שכל כאב אישי הוא גם כאב גדול של העולם שלנו. דור שיודע להרפות.
דור שמעביר מתכונים של אוכל מדור לדור. דור שנהנה מעצם קיומו. דור שמבין את הטעם האמיתי של אהבה שבאה מהלב.
מתכון החצילים של סבתא אסתר:
2 חצילים קלים, ארוכים וצעירים.
4 עגבניות
ראש שום
בצל גדול קצוץ לקוביות
2 ביצים טרופות היטב במלח ופלפל לפי הטעם.
קמח
חותכים את החצילים לפרוסות ומפזרים עליהן מלח. משהים עד שיוצאים הנוזלים. סופגים את הפרוסות בנייר מגבת או במגבת מטבח נקייה.
חולטים 4 עגבניות בשלות ויפות (שופכים מים רותחים לדקה או שתיים מקלפים את הקליפה בקלות).
טובלים את פרוסות החצילים בקמח רגיל ולאחר מכן בביצים טרופות שטובלו במלח ופלפל ומטגנים בשמן רותח עד הזהבה. מניחים את הפרוסות המטוגנות על נייר סופג.
בסיר אחר, שטוח, או במחבת עמוקה, מטגנים בצל עד להזהבה, מוסיפים שיני שום, עגבניות, מלח ופלפל ומבשלים עד שהתבשיל נעשה רך.
מסדרים בסיר או מחבת עמוקה שכבות של רוטב, חצילים, רוטב ושוב חצילים ושוב רוטב. מבשלים על אש קטנה מאוד כשעה וחצי.
מגישים עם פרוסות חלה טרייה ומלפפונים חמוצים וחושבים על סבתא אסתר.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
