'ניו אייג NRG - הסינתזה הגדולה

ראשי > ניו אייג' > שי טובלי

הסינתזה הגדולה

הייתכן שהדרכים הרבות והסותרות לספר את סוד ההארה, אינן דרכים רבות וסותרות כי אם אינספור פניה? שי טובלי על מצוקתם של מבשרי הסוד. חלק א'

דפדף בניו אייג'

שי טובלי
13/4/2005 12:06

הארה היא סוד. סוד כמוס. אך היא אינה סוד ככל הסודות האחרים; איש אינו מסתיר אותה מפנינו, וגם הכוחות העליונים, אם יש כאלה, לא נוקטים זהירות בכל הנוגע להדלפה אפשרית של הידע הזה לאוזנינו. אף אחד אינו מתלחש בחדרי חדרים, מאחורי גבנו; התורה אינה קבורה מתחת לפירמידות, מגולגלת בתוך כדי חרס עתיקים וכתובה בכתב סתר שהאנושות תוכל לפענח רק בעוד 5,000 שנה.

להפך. הארה היא סוד גלוי, כזה שנצעק ונצווח מבעד לגרונותיהם הניחרים של המבשרים הרוחניים לאורך כל הדורות, כזה שכל איש יכול היה - לו רק רצה בכך - לחלוק בו ולהתבשם ממנו. הארה היא סוד חשוף, פתוח, מוטלת על אם הדרך כמו אבן שההולכים בועטים בה מבלי משים. היא מחכה, היא מוכנה, כמו אהבה נשכחת, כמו אהובה אבודה, לחדור אל

לבבות כל האנשים. היא נאמרה כבר באינספור צורות, הוזרמה כבר באינספור אופנים, הושרה ונוגנה באינספור נעימות ולחנים - ויחד עם זה, היא סוד.

למרות נכונותם הנלהבת של מבשריה (כן, היו גם כמה חריגים שהעמידו פנים שאין בהם נכונות נלהבת כזאת, אבל רק חיכו לאדם המתאים לספר לו) לחלוק את סודה עם כלל האנושות; וגם כשהאנושות כרתה אוזן בלהט, והיה זמן בשפע ואינספור הזדמנויות הולמות - קרה דבר מסתורי ביותר: מעט מאוד נחשף מן הסוד, ומעט מאוד כמוהו כלא כלום. זהו, גבירותיי ורבותיי, המצב הבלתי ייאמן שבו אנו שרויים בסיכומן של עשרות אלפי שנות תרבות אנושית ומאות מורים רוחניים חדורי מוטיבציה פראית: הסוד עדיין אינו ידוע. נאמר כל כך הרבה, וכאילו לא נאמר דבר. מצב מדכא ביותר.





	אבל רגע, איך ייתכן שהסוד עדיין אינו ידוע? התשובה פשוטה למדי: הוא אינו יכול להיות ידוע. לא משום שלא נעשו מאמצים מספקים מצד המורים (זכינו לאורך ההיסטוריה בדוברים ובמתעדים יוצאים מן הכלל, גאונים ממש, של סוד ההארה); ולא משום שהאנושות לא היתה בשלה. וחשוב מכך: גם לא משום שאת ההארה לא ניתן לומר במלים, כמו שלעתים אנו שומעים, ולא משום שההארה היא מצב בלתי ניתן לידיעה, מצב אזוטרי, עמום, בלתי נתפש, שמצוי הרחק מעבר לגבולות השגתנו. לא, המצב חמור בהרבה: הארה היא לא דבר אחד, מסוים. היא לא מצב מסוים או מישור אחד ויחיד. היא לא דבר אחד, אמת אחת, עובדה אחת, שפשוט אי אפשר להגיד במלים; והיא גם לא מצב תודעה מסוים שאליו ניתן להגיע. זוהי הסיבה לכך שהארה היתה ועודנה ותמיד תהיה סוד כמוס - גם אם נשתוקק לחלוק אותו, גם אם נמצא מאזין ראוי, גם אם נשפוך עשרות אלפי מלים וגם אם נשתוק ורק נישיר מבט לעיניים הצמאות: הארה היא לא דבר אחד ויחיד, אלא להפך; היא הכל, בבת אחת. ואת הכל לא ניתן לומר בבת אחת, אפשר לומר בכל פעם חלק. אבל אם אומרים רק חלק, פירושו שלא אומרים אותה, אלא רק מבטאים ייצוג שלה או הקרנה, כמו שאינך יכול לתפוש את השמש באמצעות קרן אור קטנטנה שמרצדת על רצפת ביתך. וזוהי הסיבה למצוקתם של המורים הרוחניים לאורך כל ההיסטוריה: הם ביקשו לשתף בסוד שהוא עצם הטוטאליות של כל הדברים כולם (וגם של הלא-דברים, וגם של מה שמעבר לדברים וללא-דברים, וכן הלאה). וזה לא שהם לא יכלו לעשות זאת - לו רק נתתם להם אינסוף זמן, הם אולי היו עשויים להצליח. פירוש הדבר הוא שסוד ההארה אמנם יכול להימסר במלים, אך יהיה על מספריו לפתוח אותו ולקלף אותו בפני המאזינים הסבלניים (שרצוי שיהיו גם אלמותיים) לנצח נצחים. ולמי יש כוח לסודות כאלה? למי יש זמן?





	כמו בדו שיח שהתנהל לפני כ-2,500 שנה בין הבודהא ובין אחד מתלמידיו, נזיר בשם וצ'ה; דו-שיח שבו הנזיר מבקש לרדת לסוף דעתו של מורו בנוגע למשמעות הנירוונה, השחרור הסופי: - אבל, אדוני, היכן נולד מחדש אותו נזיר שכך שוחרר? - אין זה נכון, וצ'ה, לומר שהוא נולד מחדש. - אם כן, אדוני, אין הוא נולד מחדש. - אין זה נכון, וצ'ה, לומר שהוא אינו נולד מחדש. - אם כן, אדוני, הוא גם נולד מחדש וגם לא נולד מחדש. - אין זה הולם, וצ'ה, לומר שהוא גם נולד מחדש וגם אינו נולד מחדש. - אם כן, אדוני, הוא לא נולד מחדש ואף לא בלתי-נולד מחדש. - אין זה הולם, וצ'ה, לומר שהוא נולד מחדש ואף לא בלתי-נולד מחדש. - (הנזיר נשבר) בעניין זה, אדוני גאוטמה, אני חש עצמי במצב של בורות ומבוכה, ואותה מידה זעומה של אמונה שהיתה לי בגאוטמה, כתוצאה משיחות קודמות, נעלמה עתה! מכיוון שהארה היא עצם הטוטאליות של הכל בבת אחת, עצם הכוליות, השלמות, מה שיכיל אותה בסופו של דבר הוא מיינד שאינו מחלק ושאינו תופש בחלקים. רק מיינד כזה יוכל להכיל את אינסופיותו של הסוד, את הדינמיות החמקמקה שלו (מכיוון שהיא עכשווית מדי) ואת העובדה המוחצת שאין דבר שנשאר מחוצה לו. הסוד הוא מוחלט, משום שאין דבר שאינו כלול בו. במלים אחרות, לו רציתם לשמוע את הסוד בשלמותו (כי זו הרי הדרך היחידה לשמוע אותו), היה עליכם לאגד את כל מה שאי פעם נאמר על הארה, על ידי כל המורים, מכל המסורות, מכל הזרמים, להוסיף לזה את כל מה שאי פעם עוד ייאמר על הארה, על ידי כל המורים העתידיים, מכל המסורות, מכל הזרמים, לטגן את זה בטיגון עמוק יחד עם החיים על אינספור ממדיהם וביטוייהם (החיים, המתים ואלה שטרם נולדו ואלה שלעולם לא ייוולדו אלא רק יישארו בגדר רעיון טוב), ולצרף לכל זה את המסתורין העמוק שלנצח יישאר, התחום השלם והעמוק עד לאין חקר שגם כשאומרים בו הכל, עדיין הוא נשאר מסתורי משום שהוא המסתורין עצמו - ואז, במידה והמוח שלכם לא התפוצץ לרסיסים, לקלוט ניצוץ של עצם הטוטאליות, שהיא לב לבה הבלתי ייאמן של ההארה.





	בזה אחר זה - וגם זה לצד זה - הופיעו מבשרים של הסוד העתיק, הנצחי. קודם כל, היה עליהם לספר על עצם קיומו, כי לא משנה כמה דובר בו לאורך הדורות, עדיין נראתה האנושות מופתעת ובלתי מוכנה לחלוטין בכל פעם שהסבו את תשומת לבה לעניין. בשלב השני, כשנמצאו כמה אוזניים כרויות, היה על המבשרים לספר אותו – דבר שכאמור היה יותר מבלתי אפשרי או, לחילופין, בלתי נדלה, כמו לשתף בזרימתו של נהר פראי. הדיווחים היו סותרים. לא זו בלבד שמבשר אחד סתר (או ביטל בכעס או בבוז) את מה שכל המבשרים האחרים אמרו לפניו, אלא שלעתים קרובות הוא נהג לסתור אף את עצמו. אם ניקח את כתביהם של כמה מגדולי המורים ונעמת חלקים מהם עם חלקים אחרים, ניווכח לחרדתנו שהמשנה מבטלת את עצמה. אלה הם המקרים הקשים. במקרים קלים יותר, שמר המורה בלהיטות על משנה סדורה ועקבית, וביטא בהתמדה את אותן עמדות נוקבות. ועדיין, גם לו היינו משטחים כל תורת הארה לכדי עמדה פסקנית אחת, היינו נותרים עם אינספור ניחוחות שונים, אינספור פרשנויות נלהבות, אינספור עולמות פרטיים שהסתבכו בתוך סופת הציקלון של מציאות אחת, מוחלטת. בנקודה זו, הבחירה בידינו: אנו יכולים לאמץ לנו מורה אחד שאת ניחוחו אנו אוהבים וללכת לאורו, תורת הארה אחת שבמפגש איתה אנו מרגישים קרובים יותר מאי פעם אל לבו ואל מחשבותיו של אלוהים. משיכה כזאת תקרה ממילא; אין דרך לעצור אותה. ויחד עם זאת, מדוע שלא נביט בעובדות: סוד אחד, שהוא הכל, שיש לספר אותו לנצח נצחים כדי שיתגלה סוף סוף, ומגלים רבים של הסוד הסותרים האחד את השני, ללא הרף. אם הסוד הוא אכן אחד ויחיד, האם ייתכן שהדרכים הרבות והסותרות לספר אותו, אינן דרכים רבות וסותרות כי אם אינספור פניו? אנו נוטים לייחס את ההבדלים באופנים שבהם סופר הסוד (מהו באמת, וכיצד ניתן להגיע אליו) לטבע היחסי של המציאות האנושית. אך בואו ננסה שוב: האם ייתכן שהסתירות אינן סותרות זו את זו, אלא משלימות זו את זו? האם ייתכן ששלמותו של הסוד טמונה בראייה שההפכים הרבים המתבטאים דרך המורים השונים, הם הפכים שאינם יכולים להתקיים האחד ללא השני?