 |
 |
|
|
|
|
| התבודדות, סגפנות וחיפוש אחר אושר מבעד לסף הכאב והיאוש. ניסים אמון על המשעול התלול של דרך הפקיר |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
ניסים אמון
26/4/2005 11:03 |
|
|
|
|
|
|
|
בעבר כתבתי על שני מסלולי
התקדמות עתיקים, זה של המאהב וזה של הלוחם, אולם העניין הוא מורכב מעט יותר ממה שנדמה ולמעשה יש בעולם שש דרכים רוחניות ולא רק שתיים. שש דרכים העולות לפסגתו של אותו הר. נקרא להן דרך הפקיר, דרך הלב, דרך הידע, הדרך הרביעית, דרך הזן ודרך הטאו. הדרכים הן שונות ומתאימות לאנשים שונים. אין דרך אחת לכולם, והאפשרות לבחור נמצאת בידי אלה המחליטים לעלות. חלקן שבילים לבודדים וחלקן נתיבים לקבוצות; חלקן דרכים רחבות בעלות שיפוע מתון וחלקן משעולים תלולים בהם צריך לטפס עם הציפורניים. הטור השבוע מוקדש לדרך הפקיר, הדרך הנוקשה והנזירית, משעול סלעי ותלול ולאו דווקא הכי קצר.
בדרך זו המסע נעשה לבד ומתאים למתבודדים. החלק הראשון שלו הוא הוויתור - עוזבים הכל מאחור ויוצאים לדרכים עם תיק אחד שהופך עם הזמן להיות יותר ויותר קל. חלק מהעניין הוא להמשיך ולוותר כל הזמן על כל מה שהוא לא ממש חיוני, כולל ויתור מוחלט על בית חם ומשפחה לטובת חורף רטוב וקיץ בוער. אנשים שבוחרים בדרך זו בוחרים בהתבודדות, בריחוק ובמאבק מתמיד.
בנוסף לוויתור הראשוני, נוטים מתבודדים אלה להוסיף עוד ועוד קשיים על עצמם - לצום צומות ארוכים, ללכת יחפים, לישון בישיבה או על אדמה קשה, לא לטפל בפצעים, לעמוד על הראש ועוד מבחר גדול של סיגופים, שכל אחד בוחר לאמץ מתוך התחייבות לנחישות והתמדה. גלימות ותחתוני הצמר של הנזירים הפרנצ'יסקנים גם הם דוגמא טובה. צריך להיות טיפוס מאוד מיוחד כדי להתמיד בכל הקשיים, אך עיקר המאבק הוא לא חיצוני אלא פנימי - המאבק באורחים המחשבתיים והרגשיים.
המסדר הבודהיסטי של נזירי היער, שנוטה לדרך הפקירית, הוא דוגמה טובה לכך. כל מה שנחשב להנאה, אסור לעשותו. אסור לשיר, לרקוד, לעשן סיגריות, לשוחח כדי להעביר את הזמן, לפנק את עצמנו באופן מיני, לראות טלוויזיה. אסור לצאת לבלות, אסור להחזיק כסף אישי ואסור לאכול אחרי שתיים עשרה בצהרים. יוצא אם כן שלא רק שאסור ליהנות, כל הזמן נאלצים להתמודד עם מחשבות עצובות ושליליות. כך עוברות להן כמה שנים. כל יום הוא ארוך כמו שבוע ובלילה שוב מופיעים היתושים שאסור להרוג. תהליך ארוך, רווי סבל, אבל לא נשברים. במנזרים היפניים יושבים בחורף בלי גרביים. את הקור בכפות הרגליים משכיח רק הכאב בברכיים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
עד לקצה הגיהינום הפנימי, ועוד קצת הלאה
|
|
|
 |
|
|
|
וכך, האמת יוצאת החוצה. עצב, פחד, חרדות, כעס - כל אחד והמטענים שלו. נזיר אחד אמר שפיתח איבה כה רבה לנזיר שישב לידו באולם המדיטציה, כאילו הוא אחראי באופן ישיר לשמונים אחוז מהסבל בעולם. אנחנו מניחים את הסיר שלנו מעל האש ומגדילים את הלהבה, עד שהדברים מגיעים לידי רתיחה וגולשים החוצה. במקום ליהנות מהנוף ולשחק עם הסנאים, הנזירים מתעוררים אל תוך גיהינום פנימי. אבל כשמתמידים, יום אחד קורה משהו גדול. פתאום משתרר שקט בראש והעולם נפתח. כשמגיעים אל סף הייאוש והכאב וממשיכים מעט הלאה, פתאום הסבל והכאב נעלמים ומופיע משהו חדש לגמרי - אושר. יום אחד מגלים שבשביל ליהנות לא צריך שום דבר מיוחד. מספיק רק לנשום.
כש"בעל הבית" הפנימי מתעורר, אורחי המחשבות והרגש הופכים להיות קטנים ולא מאיימים. תחושה חדשה של שקט מופיעה. כל ציפור נשמעת בנפרד, כל צפרדע, כל צרצר. הניצחון הוא פנימי,
התהילה לא נראית לאיש, והאושר נוכח כל הזמן, ללא שום סיבה מיוחדת.
בשלב הבוגר של המסלול, הפקיר עובר לגור בסמוך לקהילה קטנה, ואנשים באים מדי פעם כדי להתייעץ, להתנחם, או לספר על דבר טוב שקרה. הם קוראים לו "האיש הקדוש" ומביאים לו אוכל פשוט. הוא לא עושה הרבה, אבל נותן להם את האפשרות לפרוק את דאגותיהם ולהביע את טוב ליבם. לפעמים הם מביאים את הילדים שיראו איך אפשר לחיות בלי כל כך הרבה רכוש, ולא פעם, בשקט שהקדוש מציע, האורחים נשארים סתם כך לשבת ולהקשיב לקולות הטבע.
זו היא דרכו של הפקיר, דרך שתחילתה מלחמה, וסופה בעיקר אהבה.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
