 |
/images/archive/gallery/315/948.jpg סימון וייל
 |
|
|
|
|
| סדרה חדשה על נשים גדולות שהשפיעו על עולם הרוח: סימון וייל, פילוסופית, מיסטיקנית, פועלת אנרכיסטית במפעל ויהודייה עם תודעה נוצרית |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
נועה טיקולסקר
8/6/2005 13:32 |
|
|
|
|
|
|
|
"המשימה היחידה שלנו הוא לרצות טוב. כי שלא כמו הרצון לזהב, שאינו זהב בעצמו, הרצון לטוב הוא טוב בעצמו" (סימון וייל)
בגיל חמש סימון וייל סירבה לאכול סוכר לאחר שגילתה שאזל הסוכר אצל החיילים הצרפתיים בחזית מלחמת העולם
הראשונה. התודעה הכלל אנושית הזאת, אותה חמלה שפועמת מקצה אחד של העולם עד קצהו השני לא עזבה אותה כל חייה. מכיוון שהיא חיה באחת התקופות בהן האכזריות והסבל הגיעו לשיאים חדשים, חייה היו אינטנסיביים מאוד, וקצרים מאוד.
סימון וייל, פילוסופית צרפתייה שיהדותה היתה עמוקה כעומק שנאתה את הדת היהודית, פילוסופית, מיסטיקנית והוגה דתית, שגם הקדישה חלק ניכר מחייה הקצרים לפעילות חברתית בשמאל הצרפתי של שנות השלושים, מתה בגיל 34. כיום, בזכות כתבים שהיא הותירה אחריה ופורסמו לאחר מותה, היא נחשבת לאחת ההוגות הפילוסופיות-מיסטיות המעניינות שחיו במאה העשרים.
היא נולדה בפריז ב-1909 למשפחה יהודית ולמדה אצל טובי המורים בתקופתה. ב-1928 היא סיימה (באותו מחזור עם סימון דה בובואר) בהצטיינות לימודי פילוסופיה ב-Ecole Normale Superieure. ב-1931 היא החלה ללמד פילוסופיה בבתי ספר לבנות אולם המנהלים לא אהבו את התודעה הסוציאליסטית שלה. את שנת 1934 העבירה כעובדת פשוטה בבית חרושת למכוניות של רנו, בניסיון להבין כיצד פס היצור מקהה את תודעתו של האדם. למרות שהיתה פציפיסטית, היא הצטרפה ב-1936 ללוחמים נגד הפשיזם במלחמת האזרחים בספרד. שם פגשה את טרוצקי, שהתאכזב לשמוע שהיא לא מרקסיסטית. מאוחר יותר היא גם הספיקה להיות פציפיסטית: "אם מר גנדי יכול להגן על אחותו מאונס בצורה לא אלימה", היא אמרה, "אז אהיה פציפיסטית". היא עברה לדרום צרפת כשהנאצים כבשו את פריז ועבדה בחווה. יותר מאוחר ברחה משם עם הוריה ללונדון. באנגליה חברה לעזרת ממשלת צרפת הגולה, וסירבה לאכול יותר מהמנה הרשמית שהוקצבה לאזרחי צרפת הכבושה. לבסוף נחלשה מתת-תזונה ומתה משחפת בשנת 1943.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
חיינו הם אי-אפשרות, אבסורד
|
|
|
 |
|
|
|
מעניינים ככל שיהיו מעשיה, הרי שמחשבותיה מרתקות בהרבה. בחייה וייל כתבה כעשרים כרכים (אף אחד מהם לא פורסם), בהם דנה בבעיות הדור והאנושות בכלל, מבחינה חברתית, פילוסופית ודתית.
עשיית צדק, פרטי וחברתי, בערה בה, וחשיפת הפנים המזויפות של "החיה הגדולה", הכינוי להמונים המוסתים אותו אימצה בעקבות אפלטון, היתה משימתה. אין ספק כי היא זיהתה במדויק, ובזמן אמת, את האסון שבלאומנות, ונתנה לו פירוש תיאולוגי. על האדם, לדעתה, להתנגד לפיתוי להיסחף בזרם של ההמון וההמוניות. "כדי לרצות את החיה הגדולה אנו קוראים למה שהיא מתענגת בו 'טוב', ולמה שהיא דוחה אותו 'רע'". האינטליגנציה שלנו לא תעזור לנו בזה: "ההבדל בין אנשים חכמים יותר או פחות דומה להבדל בין פושעים הנידונים להיכלא בתאים גדולים יותר או פחות. האיש האינטליגנטי הגאה בפיקחותו דומה לאסיר הגאה בתא הגדול שלו".
אם החיים שלה מלאים בסתירות, הרי זה משום שהחיים מלאים סתירות, משום שהבריאה היא סתירה: על פי וייל המציאות היא גם מובדלת לחלוטין מאלוהים, וגם האלוהים עצמו. הסתירה, על כן, היא מטבעו של הממשי: "חיינו הם אי-אפשרות, אבסורד. כל דבר שאנו רוצים עומד בסתירה לתנאים או לתוצאות הכרוכים בו, כל קביעה שאנו קובעים מורה על היפוכה, כל הרגשות שלנו מעורבים ברגשות סותרים. כי אנו עצמנו סתירה בהיותנו ברואים, בהיותנו אלוהים ונבדלים לאין-קץ מאלוהים".
רק טוב מדומה לא מכיל בתוכו סתירה, טוענת וייל. רק נערה נאיבית יכולה לחשוב שבעיותיה ייפסקו אם תתחתן, ורק רבולוציונר תמים יכול לחשוב שאם רק תהיה מהפכה והמפלגה הנכונה תתפוס את השלטון הכל יהיה בסדר ("המהפכה, לא הדת, היא אופיום להמונים", טענה). המציאות בה אנו חיים תהיה לעולם קשה - אבל אל לנו לנסות לחמוק מכך: עלינו להיחשף עירומים וחסרי הגנה לפגעי החיים ולקבל ולהחזיק את חוסר שיווי המשקל. אסור לנו לעולם לבקש סיבה לצער או גמול מפני שחווינו אסון. רק פתיחות וכניעה, כותבת וייל, תוכל להמית בנו את ה"אני". אז נגיע אל האלוהי.
כך גם ההוכחה שאלוהים הוא אמיתי, היא שהוא אינו נותן בצורה מכאנית גמול על סבל, או עונש על חטא. אלוהים האמיתי אינו פנקסן: "יש ארבע ראיות לרחמי שמים עלי אדמות: חסדי האל כלפי בני אנוש המסוגלים להתבוננות (מצבים כאלה קיימים ומהווים חלק מהתנסותם כברואים); הקרינה שמפיצים בני-אנוש אלה והחמלה שלהם, שהיא החמלה האלוהית שבהם; יופיו של העולם. הראייה הרביעית היא היעדרם הגמור של הרחמים עלי אדמות".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
עבודת האל הכוזב מטהרת את הרע
|
|
|
|
|
|
|
לדחות ולהילחם בפחד, לבד או דרך הצטרפות לתנועה המונית, זו עבודת אלילים, טענה וייל. "עבודת האל הכוזב (החיה החברתית בכל התגלמות שהיא) מטהרת את הרע בכך שהיא מסלקת את אימתו. אין דבר שייראה רע למי שעובד אותו, מלבד כשל בעבודת האל [המזויף]. עבודת האל האמיתי, לעומת זאת, משאירה את אימת הרע במקומה ואפילו מעצימה אותה. רע זה המעורר בנו אימה, אך אנו גם אוהבים אותו בתורת דבר הנובע מרצון האל".
אלוהים אצל וייל הוא חלש ודל. הכוח נמצא רק בידי אלילים. "ה'אני' והחברתי הם שני האלילים הגדולים", אמרה. "לאהבה העל-טבעית אין כל מגע עם הכוח. אבל גם אין בה מגן לנפש מפני מגעו הקר של הכוח, של הברזל. רק ההתקשרות לדבר גשמי, אם אצורה בו די אנרגיה, יכולה להגן מפני קור הברזל. השריון, כמו החרב, עשוי מתכת. אם אנו מבקשים שריון שיגן על הנפש מפני פציעות, עלינו לאהוב דבר אחר ולא את אלוהים". השריון מגן עלינו מכאב, אבל גם מנתק אותנו מהממשי. עבודת אלילים ממלאת את נפשנו בסיפוק ועוז - עבודת אלוהים מרוקנת אותנו מעצמנו. רק כאשר אנו ריקים נוכל להבחין בריקות של ההווה, ונאמנות ללא סייג לרגע ההווה מרוקנת את האדם. אם נוכל להיכנס, בעזרת חסד אלוהי, למעגל הזה נוכל, על פי וייל, להיכנס לשערי הנצח.
כדי להתקרב לכך עלינו להתקרב לטוב ולרחוק מהרע. אך מהו טוב ומהו רע? "מה שמנוגד ישירות לרע לעולם איננו מדרגת הטוב העליון. לעתים מזומנות הוא רק בקושי גבוה ממנו! דוגמאות: גניבה והכבוד הבורגני לרכוש, ניאוף ו"האשה המהוגנת", חסכונות בנק ובזבזנות, שקרנות ו'כנות'".
הטוב, שהינו רק ההפך של הרע בעולמנו, הוא סוג של רע בעצמו. אבל יש טוב אמיתי, ווייל נותנת דרך להבחין בו: "לעולם לא נדע אם אלוהים ציווה דבר זה ולא אחר. ההתכוונות אל מצוות אלוהים תביא ישועה, נעשה מה שנעשה, אם נציב את אלוהים גבוה לאין-קץ מאיתנו, ותגזור אבדן, נעשה מה שנעשה, אם נקרא ללבנו אנו אלוהים. במקרה הראשון, לעולם לא נחשוב שהדבר שעשינו, שאנו עושים ושנעשה, יכול להיות טוב".
"תועלת הפיתויים. היא תלויה ביחס שבין הנפש והזמן. כשאנו הוגים זמן ממושך ברע אפשרי מבלי לעשותו, מתחולל דבר מה הדומה לגלגול מהות. אם נאבק עם הפיתוי באנרגיה סופית, האנרגיה תיכלה בתוך זמן נתון, וכאשר תיכלה, ניכנע לפיתוי. אם נישאר דוממים וקשובים, הפיתוי הוא שיכלה - ואנו נאסוף אנרגיה בדרגה גבוהה יותר.
"אם נהגה בדרך זו בטוב אפשרי - דוממים וקשובים - שוב, יתחולל באנרגיה גלגול מהות, ותודות לו נעשה את הטוב. גלגול מהות יסודו בזה, שלגבי הטוב, מגיע רגע שאיננו יכולים שלא לעשותו. מכאן גם נובע קריטריון של הטוב והרע".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יהודיה במוצאה, אבל נוצרייה ברוחה
|
|
|
|
|
|
|
את היכולת להתבונן בפיתויים שלנו, וכך לדעת מה טוב ומה רע, אנחנו משיגים על ידי אינטרוספקציה. במילה "אינטרוספקציה" משתמשת וייל כדי לתאר סוג מיוחד של התבוננות פנימית: "אינטרוספקציה היא מצב פסיכולוגי שאינו יכול להימצא בכפיפה אחת עם מצבים אחרים. חשיבה על ענייני העולם מונעת אינטרוספקציה. רגשות עזים ביותר מונעים אינטרוספקציה. כל פעולה הדורשת תשומת לב מונעת אינטרוספקציה. [...על כן] אינטרוספקציה היא תשומת הלב למה שהוא פאסיבי בהכרת האדם. על ידי העובדה שאדם מודע לעצמו, הוא משתנה".
אבל לצורך כך דרוש חסד. אי אפשר למשוך עצמנו למעלה בשיער ראשנו.
וייל היתה יהודיה במוצאה, אבל ברוחה היתה נוצריה. אף שהזדהתה עם הסבל הנורא שעבר על עמה בימי חייה, לא אהבה את האתנוצנטריות היהודית. שתי דוגמאות עתיקות לאותה "חיה-רעה" היו לה: רומי וישראל. "רומי, זו החיה-הרעה הגדולה, האתאיסטית, החומרנית, המעריצה את עצמה בלבד. ישראל, זו החיה הרעה הדתית. לא זו ולא זו ראויות לאהבה". העימות בין רומי לישראל נראה לוייל כמו עימות בין שתי תפיסות טוטליטריות. היא התנגדה כמובן לרצחנות הנאצית, אבל חשבה שהיטלר רודף את היהודים רק כדי להחיות מחדש, על המגרש שלו ותחת שם אחר, את אותו אלוהים שבטי, ארצי, קנאי ואכזרי. לדידה זהו אליל מכוער. משום שראתה את אותו כיעור של אלילות חברתית גם בכנסייה הקתולית, מעולם לא נטבלה לנצרות, אף ששקלה זאת.
עבור סימון וייל, כמו עבור פילוסופים ומיסטיקנים רבים, העולם הזה הוא ביסודו בלתי-מושלם, ועל כן במהותו רע. לעולם אין תקנה, ועלינו לשאוף ל"ביטול הבריאה" בתוך עצמנו, כדבריה. הטוב הוא תמיד מעבר לאופק, והאופק הרי נשאר תמיד בלתי-מושג. יחד עם זאת, אנחנו מצווים לשאוף אליו: "המשימה היחידה שלנו הוא לרצות טוב. כי שלא כמו הרצון לזהב, שאינו זהב בעצמו, הרצון לטוב הוא טוב בעצמו".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
| |
|
|
|
