 |
 |
|
|
|
|
| סיפור אמיתי על אישה שגם ויתרה וגם ניצחה. אולי בזכות דולפין של אהבה. הטור של עדית פאנק
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
עדית פאנק
21/6/2005 16:42 |
|
|
|
|
|
|
|
הים היה שקט. גם האוויר. היתה הרגשה שהכול בסדר. עובדה שהים בא והלך כמו תמיד, משאיר סימנים בחול שגם הם נעלמו בחושך. הירח כבר איננו, השמש עוד מעט תבוא. העיר גמרה לעשות רעש של לילה ועדיין לא התחילה לעשות קולות של בוקר. מין רגע קסום כזה שבו הכל מתחיל ונגמר כמעט באותו הרף עין בלתי אפשרי. על מה כבר אפשר לחשוב ברגע כזה, ברגליים יחפות, על קו התפר בין הים ליבשה? רק על שני דברים: על אהבה ונטישה. אני חשבתי על שניהם.
איך קונים פרפור כנפיים בשולי הבטן התחתונה? האם יש שוק מיוחד לפרפרים רגשיים? יש סופרמרקט להתרגשויות? יש בית יתומים לסובלים מחרדת נטישה? מה מניע את מה? הצורך שלנו באהבה שמעביר אותנו על דעתנו, או הזיכרון הקדום של נטישה שהעבירה את הגבולות שלנו מעבר לגדר הביטחון? למה מגע מרגיע? למה הוא מעורר? מי אינו יכול לחיות בלי מגע? מי מעדיף שלא יגעו בו? איך קשור הגוף לנפש, איך קשורה הנפש לגוף? למה אפשר לחיות חיים פשוטים, מאושרים וארוכים בלי אף שאלה אחת? ולמה בדיוק אותם חיים מתקצרים רק בגלל שאלה אחת שלא נשאלה בזמן? למה אנשים כמהים זה לזו, או זה לזה, או זו לזו? למה אנשים אוהבים, שונאים, מתרחקים, מתקרבים, או פשוט מוותרים על הדיאלוג הבסיסי של השייכות רק כדי לא לכאוב?
לפני מספר שנים, ראיתי באחד מערוצי הטבע אישה שדיברה על אירוע ששינה את חייה. מה שהיה מיוחד באותה
תוכנית היתה האישה עצמה. האירוע הראשון ששינה את חייה קבע את האירוע השני ששינה את מותה. כל פסיכולוג מצוי בשנת ההתמחות הראשונה שלו, שהיה מתבונן באישה הזאת, חזקה, שרירית, ישירה וחסרת פשרות, היה מקטלג אותה כאישה בעלת נטיות גבריות שפוחדת לממש את הנשיות שלה. ומה שהיה מחזק את דעתו, היתה העובדה שהאישה הזו בחרה שלא להקים משפחה או ללדת ילדים. בינגו. אבל מזה בדיוק היא ברחה.
היא עזבה חיי נוחות וגם קריירה, ובחרה לחיות על שפת ים, בריף לא מוכר בחוף נידח באמריקה, מתוך מטרה ששמה לעצמה, להציל את מעט הדולפינים שעוד נותרו בעולם הזה.
יש אין סוף דעות על הדולפין, חיה משונה בזכות עצמה, דג, יונק קריר וחם עם אינטואיציות סונאריות, מין מכונת רנטגן רגשית. ויש שטוענים בתוקף שהוא לא יותר מאשר חייזר שבא למלא את חלל הדרך הבלתי אפשרית בין כוכבים אבודים.
אותה אישה ויתרה על זוגיות, על אימהות ועל כל שגרת חיים נשית אחרת ועברה לגור בריף רחוק ואבוד שנועד לשימור דולפינים. רשת הצלה אנושית. ביום הראשון שלה שם, ברשתות העצומות של דייגי הטונה, היא מצאה אותו. גור דולפין קטן וחסר אונים, שכמעט נפח את נשמתו. היא הצילה אותו והביאה אותו אל הריף. מדי יום, בוקר, צהריים וערב , עטויה במדי צלילה ובלון חמצן, היא ירדה אל הים והציפה אותו על זרועותיה, עד שהוא חמק מתוכה ושחה לבדו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
שאהבה כזאת לא ראו מעל המים גם רומיאו ויוליה
|
|
|
 |
|
|
|
בתוך שבועות ספורים, ברגע שגופה נגע במים, ובלי שום קשר למרחק שבו שהה הדולפין הקטן ההוא, תוך שניות ספורות היא שמעה את קולו, וגופו חם וחלק, התחכך בגופה, מתנה אהבים עם נשמתה מתחת למים. הדולפין שלה גדל והתחזק, וגם אהבתו אליה התעצמה. היו שנשבעו שאהבה כזאת לא ראו מעל המים גם רומיאו ויוליה. עם הזמן היא הפכה למומחית בענייני דולפינים. פה ושם היא גם הסכימה להתראיין, בעיקר כדי להציל עוד דולפין אחד. היא חלמה שיום אחד היא תכתוב ספר יבש מתחת למים. בינתיים היא המשיכה ללמוד. היא גילתה את סודות הצופן הסונארי וחקרה בלי סוף את הקסם הבלתי אפשרי של הדג האנושי שהפך לסמל רוחני. חלפו שנתיים או שלוש. אותה אישה פרשה את חסותה במחויבות אמיתית בריף הרחוק ההוא. היא הלכה לישון עם הירח וקמה עם השמש. יצאה למסעות על ספינות פיראטיות שעקבו אחרי רשתות דיג לא חוקיות כדי להציל עוד דולפינים. לפעמים היא בכתה כשהגיעה באיחור ומצאה עוד מלאך-דג צף על גבו במים הכהים. אבל תמיד תמיד, בכל פעם שגופה נשק למים, עלתה שירה ממרחבי הים.
אלה היו בדיוק אותם קולות שהוקלטו אלפי פעמים ונצרבו באלפי דיסקים, מלווים בכלי נגינה מסחריים שהפכו את שירת הדולפין הפרטי שלה למוזיקה אלטרנטיבית בסדנאות כאלה ואחרות במרחבי העולם כולו. לה זה לא שינה דבר. היא לא היתה צריכה את המוזיקה המוקלטת הזאת. היא שמעה את הדולפין שלה גם כשהיו אטמים באוזניה וגופה היה עטוף בבגד צלילה הדוק.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כמו ילד שבגר בדרכו והפך לגבר
|
|
|
|
|
|
|
בכל שחר, כמו ברכת בוקר אנושית, ובכל ערב, כמו ברכת לילה לילד אהוב, הוא היה מגיח יש מאין, שר לה שיר, מתחכך בגופה, מראה לה אהבה ומביט בעיניה ונעלם כלא היה במרחבי הים השמור של הריף.
עד שבוקר אחד היא ירדה אל המים. הוא היה כבר גבר בן שלוש כמעט, גדול ומוצק ומלא ביטחון שהיא העניקה לו מדי יום מאז שהצילה אותו מרשת המוות. כמו תמיד, בתוך שניות, הוא היה לצידה. מתחכך בה ומביט לה בעיניים. אבל הפעם, שלא כמו תמיד, הוא התגרה בה, כמו ילד שבגר בדרכו והפך לגבר.
הוא בא והלך, חזר ועקף, פגע בה ברכות אבל בכוח, ולא נתן לה לזוז או לשחות. היא ניסתה להתחמק ממנו. פתאום הוא היה מישהו אחר. כבר לא הדולפין תינוק שלה. גם לא מאהב עדין. פתאום הוא היה גס רוח ובוטה. כמעט אלים. היא ניסתה לדבר איתו בשפת הסימנים שלהם, במגע, בנשיקות ששניהם אהבו. היא ניסתה להעלות בועות מצחיקות ממסכת החמצן שלה. הוא סירב לה. פתאום הוא היה זר ומנוכר. כמו גבר שמאס באישה שלו. כמו אהוב שהחליט לנטוש בלי הסבר. התנועות שלו נעשו חדות. הוא חלף לידה במהירות, צולל וצף. פוגע בה ברכות, אבל מעורר בה פחד. לרגע מישיר מבט מול מסיכת הצלילה שלה, ובעוד רגע נעלם בעומק הכהה ושב וחוזר מאחוריה, מתיש אותה במשחק, שאפילו בעיניה, אשת הדולפין, הפך להיות מסוכן. ברגע מסוים היא נבהלה באמת.
אחר כך היא סיפרה שבאותו רגע היה לה משבר אמון שכמעט ריסק את ליבה. פתאום היא לא האמינה לו עוד. לדולפין האחד שלה, זה שהיה סמל לכל מה שחלמה עליו בחייה האבודים. כוחניות שבאה משום מקום חשפה מחדש את האלימות שחוותה בילדותה. אותה אלימות שרק בגללה עזבה את החיים שמעל המים.
התינוק שלה, שהיה גם הילד שלה וגם הגבר שלה, בגד בה פתאום וחשף מחדש את חולשתה. ובעודה מנסה להימלט ממנו בשחייה אל החוף, הדולפין שלה כיתר אותה בתנועות חדות ובא היישר אל פניה. היא זכרה את עיניו נעוצות בעיניה, ואיך הוא נסוג מעט, ובתנופה חדה ומדויקת, הוא התקרב אליה במהירות ותקע את חרטומו בצלעותיה.
יותר מזה היא לא זכרה. חבריה על הריף סיפרו שהם דאגו לה. הם התרגלו לראות את הקפיצות המופלאות שלו ברגע שהיא ירדה אל המים, ואת ידיה המנופפות להם לשלום מדי כמה דקות. באותו יום, נעלמו שניהם כלא היו, ובעוד חבריה תרים את המים, הם ראו שביל מוקצף נע במהירות אל החוף. הדולפין שלה, מהיר ונסער, נשא אותה על גבו כמו חץ שלוח, והניח אותה מעולפת לרגליהם, כל כך קרוב לחוף עד שהוא כמעט זחל בניסיונותיו לחזור אל המים.
בתוך דקות הגיע המסוק שהם הזעיקו. היא הובהלה אל המחלקה לטיפול נמרץ. אזור הפגיעה נסרק ברנטגן. מתחת לצלע האחת שהדולפין שלה שבר לה, התגלה גידול סרטני קטן וממאיר בריאה השמאלית. היא נותחה מיד. עברה הקרנות. השיקום היה מהיר ומושלם מבחינה בריאותית. המשפחה התחננה בפניה שתישאר מעל המים. היא סירבה. ביום שבו הרגישה שהיא חזקה כמו קודם, היא הזמינה כרטיס טיסה חזרה אל הריף שלה.
לאט לאט היא לבשה את בגד הצלילה, העמיסה את בלון החמצן על גבה, שמה מסיכת על פניה וירדה אל המים. בתוך שניות ספורות עלתה שירה מן הים. אנשים שהיו שם נשבעו ששום סרנדה לא יכולה היתה להשתוות בעוצמתה אל הקול העמוק שעלה יש מאין מתוך מרחבי הים. קו קצף לבן חתך את הדרך המהירה שבה הוא סימן אותה בסונאר שלו. ובעודה חושבת איך מוחים דמעות בתוך מסיכת צלילה, הוא כבר היה שם, מכרכר סביב גופה, מתנה אהבים עם נשמתה, מתנהג כמו תינוק מגודל או כמו מאהב ילדותי, נוגע לא נוגע, כל כך בזהירות, מצמיד את עיניו אל מסיכת הצלילה שלה, הולך ובא, נעלם וחוזר.
רק ימים אחר כך, כששניהם חזרו אל שגרת אהבתם, היא אמרה שבאותו רגע היא פחדה למות הרבה יותר מאשר באותה פעם שהוא הציל את חייה. כי הפעם היא הרגישה שהאמת האנושית חיה מתחת למים, וכל מה שקורה מעליהם ממילא אבוד. "וגם", היא אמרה, "כל כך התאמצתי להציל אותו ממותו שלו, אבל רק כשחזרתי מבית החולים, פחדתי לאבד אותו באמת".
זה סוף הסיפור. סיפור אמיתי על אישה שגם ויתרה וגם ניצחה. אולי בזכות דולפין של אהבה. אולי היא המציאה את כל הסיפור הזה. אולי לא ראיתי אף פעם אישה כזאת בשום תוכנית. אולי אין סיפורים כאלה בעולם שמעל המים וגם לא בעולם שמתחת למים. אולי חרדת הנטישה היא המצאה של אנשים נטולי אהבה. אולי האהבה היא המצאה של מי שננטש עוד בטרם נאהב מטעם הטבע. אולי הים לא שקט ולא ישקוט אף פעם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לא בא לי עניינים לא גמורים עם דולפינים
|
|
|
|
|
|
|
איש אחד, שאני לא מכירה, שאל אותי אם יש לי כלב. אמרתי לו שפעם היה לי. לא כלב, כלבה. קראו לה ליידי. עשינו לה המתת חסד אנושית. מאז, אמרתי לו, אני מגדלת רק דולפינים. זה לא פשוט לגדל דולפינים, אבל זה שומר על פרופורציות. מי שחייב לרדת שלוש פעמים ביום מתחת למים, לומד מהר מאוד איך לנשום בתנאים מיוחדים. ומי שלא רוצה ללמוד לנשום מתחת למים, הדולפין המסור שלו מלמד אותו.
בפעם האחרונה שהוצאתי את הדולפין שלי לטיול, הוא שאל אותי מה אני מעדיפה, לא לאהוב בכלל כדי לא לכאוב את הנטישה או לאהוב ולכאוב בכל זאת, כל פעם מחדש?
אני משתדלת לא לשקר. בעיקר לא לדולפינים. גם בגלל הסונאר הזה שלהם, שהופך אותם לרנטגן רגשי, וגם בגלל שלא בא לי עניינים לא גמורים עם דולפינים.
אז פשוט הבטתי לו בעיניים, לדולפין הפרטי שלי, סגרתי את החליפה שלי, פתחתי את בלון החמצן, וצללתי עמוק מתחת למים. עמוק כל כך שאפילו דולפינים מתקשים למצוא שם תשובה.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
