 |
 |
|
|
|
|
| לבד, כשהספק מתעתע והבית רחוק; ניסים אמון נזכר בימים אחרים |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
ניסים אמון
21/6/2005 12:54 |
|
|
|
|
|
|
|
לא תמיד קל לצועד במסע הרוחני. זהו מסע אישי, וההתמודדות עם אויב פנימי בלתי נראה ועם הקירות השקופים של האישיות היא התמודדות חמקמקה מאוד, ספקנית ולעתים קרובות מתסכלת. המילים מתעתעות ולא תמיד אתה יודע של מי הקול המדבר בראשך.
אצל הנווד הרוחני, הדברים מתחדדים אף יותר. עוברים ממנזר למנזר, תקופות האימונים רודפות אחת אחרי השניה, ולעתים נדמה שדבר לא קורה, והלב, בחיפושו אחר האושר, אוסף גם לא מעט רגעים של עצב. הבית רחוק, ובדלת של הבית הפנימי יש כבר חריץ, אבל עדיין אי אפשר לעבור.
פעם, במנזר טיבטי בהודו, התלוננתי בפני אחד המורים על הבדידות. הוא ענה לי שאני בר מזל. הוא אמר שצריך את הבדידות כדי להגיע לעומק.
את השיר הזה מצאתי במחברת הישנה שלי. כתבתי אותו בשנת 1995 והוא הזכיר לי תקופות אחרות, ארוכות, של מסע פנימה והחוצה, בשלב שבו האושר וסבל הבדידות משתרגים זה בזה.
כל חיי לבד, לבד
הראו לי היכן היא מאורת הנמר,
אכנס ואתלוש את שפמו.
הבוקר קר במיוחד, עוד מעט תעלה השמש.
עולם התופעות
פנים וחוץ
כאן ועכשיו
הטבע גנב את כל המילים.
שבע מאות ושבעים שנה מי אני? מי אני?
שמים שחורים הופכים אפורים
מי שמחפש לא מוצא
מי שמצא הפסיק לחפש.
היה לי פעם מורה
נתן לי ברכה או קללה?
עוד שבע מאות ושבעים שנה?
ציפורים מתעוררות בסבך
ההרים הכחולים שותקים
למרות שלא הייתי כאן,
מוכרת לי הדרך.
שמש אדומה עולה ברקיע
את החרב הטבעתי בנהר.
עדיין לבד, עדיין בדרכים,
אבל כְּחוֹל השמים כחול מתמיד,
ושריקת הרוח נשמעת מבפנים.
לאתר הבית של טאו'ס יוון, www.taos-greece.com
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
