 |
 |
|
|
|
|
| חמש ויפסנות לימדו את עדית פאנק על הזכות להיות עשיר מאושר, עני ואומלל או עני מאושר ועשיר, וגם להפך, אם אפשר |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
עדית פאנק
19/9/2005 11:10 |
|
|
|
|
|
|
|
מוקדש ליעקב זנדמן, באהבה
בפעם הראשונה בה שהיתי בהודו, שמעולם לא פסקה מלהפתיע אותי, ואף פעם לא התרגלתי אליה, הייתי ממש מאושרת. ראיתי אנשים עניים שמסתפקים בחלקם, מחייכים למרות עוניים, מקבלים את גורלם בשביעות רצון שעוררה בי תמיהה וחמלה במקביל. הלב נקרע בי בערים הגדולות בהן פגשתי מחוסרי בית רעבים, צמאים ועייפים, שבמקרה הטוב נרדמו בבתי קרטון מתחת לגשר, ובמקרה הרע ישנו על מצע קרטון בשטח פתוח, וכל הזמן חשבתי לעצמי איך הם ישנים על מצע קרטון בעוד אני קוראת במגזין השף שיש גם עוף על מצע עלי בייבי צעירים, ועדיין מרגישה טוב במסע הרוחני הזה.
בתוך זמן קצר יחסית, עשיתי חמישה קורסי ויפאסנה שכל אחד השאיר בי חותם אמיתי. בקורס הראשון בדרום הודו חטפתי הרעלה איומה ממים מלאי בוץ, איבדתי משקל והזיתי רוב הזמן. בקורס השני, בדרהמסלה, מצאתי את עצמי חשופה כאילו אין לי עור שיגן עלי. לעולם לא אשכח את הרגע בו מיכל, ישראלית יפה ורכה כמו שמש שהיתה מדריכה שם, ליוותה אותי אל המורה ההודי הזקן שישב על במת עץ בשיכול רגליים וחייך אלי, בעוד מיכל המתוקה מתרגמת ביני לבינו, ואני בוכה בלי הפסקה וגם מתקשה בחירשותי לקרוא שפתיים באנגלית עם מבטא הודי, וגם רוצה הביתה ודי.
נכנסתי יחפה אל האולם בו ישב איש צנום ועדין, זקן מאוד, מחויך ורגוע מדי לטעמי המערבי. מיכל התיישבה לצידי, מתרגמת בדייקנות את השיג ושיח ביני לבין המורה הזקן והכהה ההוא, שנחרט בנפשי כמו ציור שמעולם לא זכיתי לצייר.
וזה מה שאני זוכרת מאותם רגעים של בכי בלתי פוסק, בו התקלפתי מקליפות הבצל ההן, שיחה שהיתה כל כך זרה לי אז והתקשיתי לקבל או לעכל אותה. אני מביאה אותה כפי שהיא זכורה לי מאותם רגעים רחוקים וחשובים, בעוד מיכל היקרה מתרגמת לי מילים ברכות מופלאה של אישה צעירה שכבר בשלה לאימהות, אבל עדיין לבד בדרכה.
מיכל, שמעולם לא אמרתי לה תודה, חוץ מאשר בציור אחד שבו ציירתי אותה שנים אחר כך, מניקה, היתה בדרכה המיוחדת כמו אמא שחיפשתי לעצמי, למרות שבמפגש ההוא הייתי מבוגרת ממנה
בשנים, ואמא ותיקה בזכות עצמי. כנראה שהנקה והענקה באות מאותו שורש. אולי זה מה שהודו עשתה לי אז, שחררה בפני את סודותיה.
ככה זכורה לי השיחה שהתנהלה שם ביני לבין המורה הזקן והצנום, המחויך ועתיר הניסיון, עד כמה שהיא נשמרה בתוכי. מדובר בהרבה שנים לאחור.
אני בוכה כל הזמן
הוא מחייך אלי.
אני לא מפסיקה לבכות
הוא ממשיך לחייך אלי.
אני רוצה לעזוב, אני אומרת בבכי.
למה, הוא שואל, בעודו מחייך. היה לו קול נעים.
כי אני לא יכולה יותר לבכות כל כך הרבה.
למה את לא נשארת בתוך הבכי, כמו שהוא, ופשוט בוכה אותו כמו שהוא עד שהוא ייגמר מאליו.
אני מוצפת, פוחדת לטבוע בתוך עצמי.
אל תפחדי, תני לבכי לעשות את שלו.
אני רוצה ללכת עכשיו, בכיתי לו.
אם תלכי עכשיו, את תהיי כמו מישהו שיוצא באמצע ניתוח מבית חולים. פצוע, קרוע ולפני התפרים. זה לא טוב. חכי עוד יום. עוד יומיים.
אל תלכי, אני מבקש ממך להישאר עד שהתפרים יתאחו. חכי עוד כמה ימים. ואז, אם תרצי, תלכי לדרכך בכל דרך שתבחרי לך. אני מבקש ממך להישאר אבל לא מונע ממך ללכת. אם אני מבקש ממך להישאר עד סוף הניתוח, עד שהתפרים יתאחו, עד שתרגישי בריאה לצאת לדרך.
ומה לעשות עד הסוף הזה, אני כל הזמן בוכה.
תבכי. מותר לך. תבכי כמה שאת צריכה. מבכי לא מתים.
בכיתי בלי הפסקה. בכיתי על מה שהיה, על מה שיהיה. על מה שלעולם לא אפסיק לבכות עליו. וגם על מה שעוד אצחק בזכות הבכי שלא ויתרתי עליו בדרכי.
בכיתי כדי להבין איך התברכתי באותה שמחת חיים, בדרך אל קופת האושר, בחצי הכוס המלאה, שבעת רצון, מקבלת את מקומי שלי, בעולם הקטן שיצרתי לי, בתוך העולם הגדול שבו נבראתי, כפי שאני. ממש כפי שאני. על כל משפחתי, ילדי, חברי, אהובי ומקורבי. כפי שאני, קליפות בצל שקופות וחריפות, שחוץ מדמעות של צער נקי וגם שמחה צחה, אין בהן כלום. שום כלום.
בסוף, כשיצאתי משם, כתבתי משפט שאימצתי אל ליבי וגם הענקתי לאחרים במשך השנים: דמעות הן הספונג'ה של הנשמה. מותר לבכות בדרך אל האושר.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
חוק הכדרים
|
|
|
 |
|
|
|
בקורס החמישי, ארבע שנים אחר כך, בפאתי אנגליה, נשבעתי לעצמי שזה האחרון. נכון שאם עלי להודות באמת, לפני כל קורס כיביתי סיגריה, התפללתי שזו האחרונה שלי, שתקתי עשרה ימים, ושוב הדלקתי סיגריה ברגע שהקורס הסתיים, אבל בכל זאת הפנמתי משהו שבלי השקט ההוא לא הייתי מבינה.
לעולם לא אשכח את מר גואנקה, בסרט הווידיאו שחזינו בו בסוף היום, יושב לצידה של אשתו האהובה, כמו בונבון מתוק, בשילוב ירכיים, ומספר על הקדרים (מעצבי הכלים בחומר) של הודו.
המקצוע הזה דורש רגישות רבה, הוא אמר אז בווידאו שחור-לבן, לעולם לא תמצאו בהודו קדר אחד שלא שם את היד שלו בתוך הכד, כדי לתמוך בו, לפני שהוא מכה בו מבחוץ כדי לעצב את צורתו.
וזה הכול. כנראה שאסור לדפוק עם פטיש על שום כלי, גם אם רוצים לשנות את צורתו, לפני שמניחים יד תומכת בתוך תוכו כדי לשמור על לבו מבפנים, שלא יישבר.
אני לא ויפסנאית, לא בודהיסטית, לא יוגיסטית, לא נזירה, ולא חוזרת בשאלה או בתשובה. אפילו פילאטיס עשיתי אחת-עשרה שנים ועזבתי, לפני שזה הפך להיות טרנד חברתי. בדרכי שלי, למדתי לעבוד עם חושים מפצים כמו מרפקים, ברכיים, עצם הזנב והעין השלישית, בעיקר בגלל אובדן עצב השמיעה. למדתי לשמוח למרות או בגלל שאיבדתי את אותו עצב.
אבל אף פעם לא אשכח את הרגע בו הטמעתי את המשפט ההוא, על הקדרים בהודו. ידיד צעיר שלי, קדר, שעושה דרך מעוררת הערצה למרות כל הכאב שזומן אל חייו, כשציטטתי לפניו את המשפט הזה: אי אפשר לדפוק על כד עם שום כלי, כדי לנסות לעצב אותו ולקוות שהוא לא יישבר, לפני ששמים יד תומכת בתוכו, פשוט בכה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
הנקה. ציור של עדית פאנק
|
|
|
|
|
|
|
באוטובוס לדרהמסלה
|
|
|
|
|
|
|
הייתי בהודו מספר פעמים. לא פעם נשברתי בה. אני זוכרת נסיעה אחת באוטובוס צפוף במיוחד. קנינו כרטיסים יקרים יחסית כדי שיהיה לנו מקום בטוח. זאת היתה נסיעה ארוכה ממש. אני לא טובה בלישון בישיבה. בעיקר לא בזמן שאוטובוס של עשרים וחמישה נוסעים, מעלה לתוכו חמישים איש, ועוד עשרים על הגג. אני גם לא טובה בלהתאפק. אז אחרי שמונה שעות זחלתי אל תא הנהג, שישב שם עם שלושה דודנים שלו, נתתי להם סיגריות, וציוויתי עליהם לעצור, כי אני צריכה פיפי. הם עצרו מיד. איש באוטובוס לא התעורר. עשיתי מה שעשיתי לצדו של גלגל הודי ועליתי חזרה אל האוטובוס. בתחנה הבאה, אחרי עוד ארבע שעות, כלומר שתים עשרה שעות מאז שיצאנו לדרך, הם עצרו לתדלוק והעירו את כולם לאכול, להשתין ולחלץ רגליים.
נשארו לנו רק עוד שבע שעות נסיעה עד היעד, ואני הבנתי שלא אוכל לעבור את המסע הזה בישיבה מכווצת עם עוד חמישה הודים על גופי בספסל שמתאים לשניים.
עשיתי מה שיכולתי. קמתי ממקומי, עם המחצלת המגולגלת שקניתי בחמישה שקלים לפני הנסיעה, הזזתי את כל מי שעמד או ישב במעבר האוטובוס, וגם פיניתי את מקומי על הספסל השמור שלי, שמייד אוכלס בחמישה אנשים לפחות. פרסתי את המחצלת הדקה על ריצפת האוטובוס, ממש במעבר הצר, ואמרתי בעברית צלולה ובקול ברור, שאני פשוט לא יכולה יותר. שקשה לי הנסיעה, שאני עוד לא בעניינים, שאני חייבת לישון בשכיבה, שפיניתי את המקום שקניתי רק לי, לחמישה הודים לפחות, ושאני מבקשת שהם ישתדלו לא לדרוך עלי, בעוד אני פשוט הולכת לישון.
רגע לפני שפשוט נפלתי על המחצלת, וד נותר בי כוח לגעת במי שהיה מקורב אלי פיזית, שלושה גברים הודים קים ומתוקים, שגם להם אמרתי בעברית צחה אני פשוט מותשת, שלא ידעתי שככה זה, שאני מבקשת מאוד שהם ישמרו עלי, בזמן שאני אירדם על המחצלת שלי, ושבבקשה שף אחד לא ידרוך עלי.
הם הנהנו מו כן ולא אני נרדמתי שם, מניחה את גורלי באמונה שנתתי בהם. זרים וטובים בדרכם.
התעוררתי בדרהסלה, מקום מושבו של הדלאי למה. ההודים שלי ששמרו על שנתי לא ישנו לרגע. הם עזרו לי לרדת מהאוטובוס הרעוע ומצאו לי מקום ללון. נכון שנתתי להם כסף. אבל לא בגלל זה הם שמרו עלי. כי הרי כשביקשתי מהם עזרה, לא הצעתי להם כל תשלום.
במשך כמה שנים חזרתי אל דרהמסלה. בפעם האחרונה שביקרתי שם היה שם פשע שלא פוענח. נערה נרצחה שם, ביער הכי שקט בעולם. אולי גם נאנסה בטרם נרצחה. מישהו לא כיבד את חוקי הכדרים שלמדתי בהודו. מישהו לא שם יד בתוך הכלי כדי לתמוך בו, לפני שהוא ניסה לשנות את צורתו, מבלי לשבור אותו.
אין דרך אחת לגלות את האושר, שאינו אלא אותה תחושה של שביעות רצון. שבינה לבין האושר או העושר, רק קו אחד ישר. גשר צר מאוד. ועל הגשר הזה, מיוחד במינו היחיד, אין פחד. אין שום פחד. אולי דמעות שזולגות באמצע ניתוח, אולי בכי שקשה לעכל, אולי כמו שאמר לי אבא טרי, ממש הערב, כמה הוא בטוח שהילדה הקטנה שלו זקוקה לו וכמה הוא רוצה לתת לה מה שמגיע לה באמת.
כשאני מסתכל עליה, הוא אמר לי, זה מספיק לי. אני פשוט לא צריך לחשוב איך החיים שלה יהיו. אני רק מקווה שאני לא אפחד לתת לה חופש לחיות את החיים שלה איך שהיא תרצה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שתי מילים וקיר
|
|
|
|
|
|
|
ולא נשאר לי אלא סיפור אחד על איש מערבי עשיר שלא מצא את אושרו בשום דרך. יום אחד, שמע האיש הזה על מורה שקשה להגיע אליו ונדרש זמן רב כדי ללמוד ממנו. הוא עזב כל מה שהיה לו ועבר למנזר. התנאים היו ברורים. חמש שנים תמימות הוא יבהה בקיר ואז הוא יורשה לומר שתי מילים מול המורה שלו. עוד חמש שנות שתיקה יחלפו, בטרם יורשה לומר עוד שתי מילים נוספות.
חמש שנים הוא שתק מול קיר עד שפגש במורה שלו, בפעם הראשונה. האיש ישב מול המורה שלו, יודע שיש לו רק שתי מילים לומר.
המורה עשה סימן בידו, והאיש אמר: אני רעב. חלפו עוד חמש שנים בהן האיש בהה בקיר, עד שהוא שוב זכה לומר עוד שתי מילים למורה שלו.
המורה שוב עשה סימן בידו והאיש אמר עוד שתי מילים: קר כאן.
ושוב חלפו עוד חמש שנים מול אותו קיר. ושוב הוא בא אל המורה שלו, לומר עוד שתי מילים. רק שתיים, לא יותר. שתי מילים.
ושוב סימן לו המורה בידו.
אני עוזב, אמר האיש.
ברור, ענה לו המורה, כבר חמש עשרה שנים שיש לך רק טענות.
וזה הכול בעצם. זכות הבחירה בידינו. לנוע מהר או לאט, לבחור באושר או באומללות, לגדול בלי פחד, לגדל בנחת, לקלף את הבצל, לבכות, לקבל דמעות, לאסוף את האושר, ביושר, בשלווה, באהבה, גם בכאב, להאמין, ושוב להתאהב. לעזוב או להיעזב. בעיקר בזכות היותנו מה שאנחנו. לא פחות ולא יותר. מה שהיינו תמיד. ומה שיישאר. מה שהיה לפנינו, ומה שנשאיר אחרינו. שתי מילים שנבחר להגיד. בעיקר מול הקיר. מה שנבחרנו לו, או בחרנו, או באנו להשאיר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
| |
|
|
|
