 |
 |
|
|
|
|
|
|
| אם הארה מוגדרת כסוג של ראייה שבה חווים כיצד הכל קשור בכל, אז בוא נתחיל את התרגול במי שהכי קשור אליך, בבנך יחידך אשר אהבת. פרשת השבוע של כרמל וייסמן |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בפרשות שסקרנו עד כה הצבעתי על עקרון יסוד של התורה הרוחנית היהודית: מבחן ההארה הוא ביחסיך היומיומיים עם אנשים אחרים. בפסוק הראשון של פרשת "וירא" אנו פוגשים ביטוי נוסף של תפיסה זו: "וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום. וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים...". אברהם יושב במדיטציה, אלוהים ממש נראה אליו ופתאום באמצע החוויה האקסטאטית הוא מבחין באנשים שמגיעים, עוזב את אלוהים ורץ לקראתם לקיים בהם מצוות הכנסת אורחים. מדהים! תראו לי את המאסטר שיעזוב הכול בשיא המדיטציה וילך לאפות עוגות לאורחים. מטרת החוויה הרוחנית היא התפתחות מוסרית. ראיית האורח, האחר, והבנת צרכיו, התאפשרה כתוצאה מהעבודה הפנימית.
פרשת "וירא" לוקחת את העיקרון הזה צעד אחד קדימה למקום הכי רגיש והכי חשוב: המשפחה שלך, או ליתר דיוק המקום של ההורות. עד
עתה התהלכנו עם האלוהים (נאמר על חנוך ונוח למשל), עד שבסוף הפרשה שעברה הוגד לאברהם לראשונה "התהלך לפני". כמו הורה שנותן לילדו לעשות את הצעדים הראשונים שלו לבד, והחוויה שלו היא של רואה וירא, אוהב ופוחד. האנרגיה הזו מקודדת בשם הפרשה ומרחפת מעל כל מה שמתרחש בה. שימו לב לקרבה בין אותיות תורה והורות.
סוגיית המשפחה נתפסת כשגרה יומיומית אצל רובינו אבל דווקא בה טמון פלא גדול והזדמנות גדולה לצמיחה רוחנית, ולא בכדי קשה להתפתח רוחנית מבלי לקפל תחילה את הכביסה המשפחתית. המקום של להיות הורה דורש הבשלה פנימית למקום בו אתה הופך לאלוהים, אתה בורא אדם אחר ואחראי לו, וכך גם אתה מתפתח ויודע את עצמך בהקשר אחר לגמרי. את האתגר הרוחני היהודי הייתי מנסחת כך: אם אתה באמת כזה מואר, לפני שתציל את העולם, אנחנו רוצים לפגוש את המשפחה שלך.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
איפה האינטואיציה המוסרית?
|
|
|
 |
|
|
|
אם הארה מוגדרת כסוג של ראייה, פרספקטיבה שבה חווים כיצד הכל קשור לכל אז בוא נתחיל את התרגול במי שהכי קשור אליך, בבנך יחידך אשר אהבת. אבל אני לא מתכוונת לעקדה בלבד, שהיא הסיפור המוכר יותר בפרשה. סוגיית ההורות שבלטה בהעדרה מראשית התורה (כשקין רצח את הבל לא שמענו דבר על תגובת ההורים), עולה כעת במקביל גם בסיפור לוט ובנותיו וגם בסיפורה של הגר וישמעאל. שלושת הסיפורים הללו הם סיפורים של ניכור, שאני דורשת אותם כדוגמאות למצבים פנימיים של תנודה בין טבע למוסר והבנת מהותה של החוויה הרוחנית. בעולם פאגאני הנשלט בידי מיתוסים של כוחות הטבע נולדת תורה שחורטת על דגלה את רעיון המוסר, ומובילה את הקורא לאורכו של מאבק רצוף פרדוקסים, שסופו לזווג נכונה בין השניים וליצור מהות חדשה ומשופרת. מהו המסר של פרשה זו בהקשר זה?
כשאנשי סדום צובאים על ביתו של לוט ומבקשים שיפקיר בידיהם את אורחיו, הוא מציע להמון המשולהב את שתי בנותיו הבתולות שיאנסו אותן כטוב בעיניהם, רק שלא יפגעו באורחים שלו. לוט חש כלפי האורח הזר אחריות גדולה משהוא חש כלפי בנותיו. משהו דפוק לגמרי בסדר העדיפויות של הברנש הזה. הוא מפרש את המהלך המוסרי של האלוהות ממקום מעוות שעיוור לטבע המציאות ומתכחש אליו, כמו היה מסנוור בעצמו מאותם סנוורים שאורחיו היכו בהם את ההמון בסדום.
קצת אחר כך, האלוהים מנסה את אברהם ושולח אותו לרצוח את בנו כקורבן, בקשה שמפתיעה בדמיונה למנהגים הפאגאנים שאלוהים מגנה בדרך כלל. זה כבר אמור להדליק נורה אדומה לאברהם. בפרשה הקודמת ראינו שיש לנו ריבוי קולות פנימיים וקשה מאוד להבחין בקול האלוהי האותנטי. בזוהר של פרשת "וירא" אומרים ש"האלוהים" במקרא מכוון לפעמים לאלוהים אחרים והפעם מדובר דווקא ביצר הרע שבא לקטרג על אברהם. שימו לב בטקסט, שמי שעצר את העקדה השתמש בשם הוויה של האלוהות.
במקרה הזה, אברהם זרם עם החוויה הרוחנית והטבע בניגוד גמור להיגיון שמיצחק ייצא לו זרע על פי הבטחת האל ולידע שכבר יש לו על מוסר שנובע מהקישוריות האנושית. איפה היתה האינטואיציה המוסרית שזו לא בקשה שמאפיינת את טבעה ומהותה של האלוהות? איפה הידע שהוא הדגים בתחילת הפרשה על סדרי עדיפויות נכונים? החוויה הרוחנית, עוצמתית ככל שתהיה, מתפרשת תמיד דרך מנסרת האישיות והתרבות. האלוהות היהודית תובעת מאיתנו עיגון ואיזון בקונטקסט מוסרי, על פני הערצת החוויה הרוחנית הגולמית כאמת שאין בלתה.
באמצע הפרשה, בין שני הסיפורים המפורסמים, מסתתר אולי הסיפור החשוב ביותר לעניינינו: הגר מסולקת למדבר עם ישמעאל בנה, וכשנגמרת לה המימייה הראשונה היא חוטפת דיכאון. היא נוטשת את בנה והולכת לשבת במרחק עצום ממנו כדי לא לראות במותו וממררת בבכי. זהו הבכי הראשון במקרא אך ההקשר שלו תמוה: בפרשה שעברה הגר ברחה לאותו המדבר בעודה בהיריון בגלל ששרה עינתה אותה. נראה שהיא הסתדרה שם מצוין, מלאך ה' היה ממש צריך לחפש אותה בנרות ולבסוף מצא אותה על שפת מעיין. אז איך זה שבסיבוב השני במדבר, היא מוותרת מראש ומפקירה את בנה ואת עצמה, בגלל מימייה אחת? והנה, כשהמלאך פוקח את עיניה מסתבר שיש לה מעיין מול העיניים וסיפור זה מסתיים בכך שהשניים נשארים לחיות בכיף במדבר.
על ברכת "פוקח עיוורים" בברכות השחר, הרמב"ם אומר שהכוונה להודות על תשומת הלב שמאירה משהו שהיה שם תמיד, אבל בצר לנו פשוט לא יכולנו לראות אותו. לפני ואחרי הסיפור הזה ראינו שהגר מכירה היטב את המדבר ויודעת למצוא בו מים, למעשה ייתכן שהיא הייתה ליד פלג מים באותו הרגע ולא ראתה אותו מרוב בכי. למצב התודעה הזה אנחנו קוראים קורבנוׂת והוא ההיפוך האנרגטי של אחריות. הUויתור של הגר מתעלם הן מהטבע והן מהצו המוסרי, כי קורבנוׂת היא מעין ניסיון התאבדות של הנשמה.
הכרנו בקצרה שלושה ארכיטיפים של קונפליקטים בין ערכים. אז מה נכון, תשאלו? איך עובדים עם האיזון הזה בין טבע ומוסר ובין ערכים שמתנגשים בכלל? תארו לכם שאתם הורים לשלושה ילדים וכל אחד מהם חייב להתפתח בדרכו שלו, לעשות את הטעויות שלו ולהגיע לתובנות שלו. כיצד תנחילו להם עקרונות שהטמעתם על המציאות מבלי לפגוע בהתנסותם העצמאית? נראה לי שגם הבורא שלנו עומד בפני אותה דילמה ובגלל זה אנחנו כאן, מנסים ללמוד מתורתו. בינתיים, אני מציעה שנעשה כמיטב יכולתנו בכל תחום שנבחר לפעול בו.
שבת שלום.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | 70 פנים לתורה וזה הפן שלי. כרמל וייסמן עוסקת בהתפתחות אישית בעזרת כלי החוכמה היהודית ותלמידה בתוכנית ההסמכה ההוליסטית-אינטגרלית לרבנות של 'בית חדש' | | | | |
|
|
|
|
![]()
|
| סקר |
|
|  | |
|
|
|
