 |
 |
|
|
|
|
|
|
| אנחנו עסוקים בלרדוף את האושר אך האושר הוא תוצר לוואי של נוכחות. פרשת ניצבים-וילך |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פרשות ספורות בטרם יסתיים החומש ויתחיל עוד סבב, החומר הופך סמיך ומרוכז ועמוק מני ים. בשמות של הפרשות האחרונות מוצפן גלגל החיים כולו: בשבועיים שעברו עמדנו על התנודה של לצאת ולבוא, כמו הנשימה, והשבוע אנו קוראים שתי פרשיות מחוברות "ניצבים" ו"וילך" (לקריאה); ציר שמתקיים במקביל ובקשר עם היציאה והכניסה ואולי אף מונע מכוח תנודתן, המצבים של נוכחות והתפתחות.
"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם" פותחת הפרשה וממשיכה לדבר אל העם בזמן הווה, כאילו שמעמד הר סיני קורה ברגע זה. בכל רגע שהוא. להיות ניצבים זה לחוות את סוד הנוכחות של הנצח המקופל ברגע אחד, לראות בכל רגע ורגע את העומק והעושר של החוויה, לחוש את גודל המעמד. המילה המקראית לחגים היא "מועדים" מלשון עמידה במעמד. החגים המחזוריים מזכירים לנו שיש לנו הזדמנות להיות ניצבים בנוכחות מלאה או שאנו מועדים וסוטים מהדרך, מפספסים את הרגע וחיים בתחושה שאיננו מצליחים להדביק את הקצב של הזמן.
 |
| קללת הדרך הקלה |
|
גולת הכותרת של חיינו היא למצוא עצמנו בכל הזהויות המפתות אותנו. כי תבוא |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
התוצאה של מעמד הניצבים היא "ה' ישוש עליך", שמחה היא תוצר לוואי של נוכחות, כשאנחנו נוכחים גם השכינה נוכחת כי נפשנו קשורה בה. אנחנו עסוקים בלרדוף את האושר אך האושר הוא תוצר לוואי של תחושת ההתמלאות הזו, שלנו בעצמנו, כשאנחנו נוכחים. התורה מספרת לנו בשפה אחרת את העיקרון שאנחנו מכירים מהחשיבה הבודהיסטית, שרק ברגע ההווה אנחנו מעבר לזמן ומעבר לדואליות: "כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה, עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי, יְהוָה אֱלֹהֵינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה, עִמָּנוּ הַיּוֹם". היש והאין מתאחדים ברגע ההווה וכך נוצר היקום הדואלי, היש מהאין. "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע" - זהו המקום שבו נוצרים הגבולות הדואליים המלאכותיים שאיתם נעבוד בעולם האשליה-לשם-התפתחות הזה. הגבולות הללו לא קיימים בעולמות עליונים הם נוצרו בשבילנו כדי שתוכל להיות תנועה כלשהי, כדי ללמוד מה זה להתפתח.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
בלי סיכון אין סיכוי
|
|
|
 |
|
|
|
השלב הבא והמשלים הוא "וילך", ההליכה בדרך שלנו, התפתחות מתוך נוכחות. משה אינו יורד אל היקום הפיזי בגוף, הוא נשאר בתודעת הניצבים. בראשית פרשת "וילך" הוא מספר שהוא לא יוכל עוד לצאת ולבוא והוא לא ילך עימם אלך הארץ. זו עוד דרך לומר שלא תהיה לו נשמה נושמת בגוף, הוא יישאר במקום של התודעה הנוכחת תמיד ולא ירד לארץ, ליקום של ההתפתחות בעזרת היצר. ביקום מושלם ולא דואלי אין תנועה כי אין בין מה למה לנוע, אין ציר כי אין שונות. יצר ורוע מוכרחים להתקיים כדי שנוכל לנוע, לבחור ולצמוח. הסכנה תמיד קיימת שנשכח בשביל מה באנו, שננסה סתם לשרוד, ללכת אחרי פתרונות קלים או נוחות וללכת לאיבוד בתוך היצרים שקיבלנו במקום לנצל אותם לתנועה של צמיחה מאזנת מול התשליל שלהם.
אבל אלוהים יודע שאם אין סיכון אין סיכוי. והוא אפילו כבר יודע שרובנו עומדים להיכשל במשימה וללכת לאיבוד, כי החומר חזק מהרוח במקום אליו אנו הולכים. הוא אומר זאת למשה ומשה מעביר זאת לעם: ברגע שתכנסו לארץ, אתם תשכחו הכול ולבכם יפנה לעבודה זרה. ומה שאלוהים מתכוון לעשות בקשר לזה זה "הסתר אסתיר פני". פרשנים קבליים רבים התעמקו במשפט הזה והסבירו את המכאניזם של האלוהות בעולם דרכו. ניטשה הכריז שאלוהים מת אך אצלנו הוא פשוט מסתתר. רבי שניאור זלמן מלעדי, מחבר התניא, השווה את ההסתתרות למשחק מחבואים שבו האל מחכה לרגע החדווה הזה שנגלה אותו, וכמה נורא זה כשאנחנו שוכחים שאנחנו במשחק ובכלל כבר לא מחפשים.
פרשנים רבים עסקו בכפילות של "הסתר אסתיר". אחת הפרשנויות המציעה לראות זאת כשני סוגים של הסתר: אדם שקשה לו ויודע שהאלוהות
בהסתר כרגע, לעומת אדם שההסתר אצלו כפול ואף אירוני, הוא מאושר והוא בטוח שהוא על הדרך שלו, הוא בכלל לא מודע להסתר. הבעש"ט חושב שההסתר מהסוג השני חמור ואומלל יותר וקורא לאנשים המצויים בו "אבודים". כשאנחנו על הפנים לפחות יש שם פנים, אנחנו בסך הכול במצרים, במקום הצר שלנו, והחיים תמיד בתנועה, במיוחד כשאנחנו מודעים, עוד נצא למקום הרחב, עוד נשוב ונמצא את עצמנו ואת האל. אבל האדם המצוי בהסתר פנים כפול מצוי בחוסר מודעות ואין לו כל מניע לנוע ולהשתנות, נהפוך הוא, הם עלולים לחשוב שיש בידם את המפתח לאושר ולנסות לסחוף אחרים לדרכים זרות ורחוקות אלו.
אם אדם לא יודע שהוא שכח מי הוא באמת, איך אפשר בכלל להזכיר לו את זה? אחד הסיפורים המפורסמים של הרב נחמן מברסלב עוסק במצב הזה, אבל בפרשה לאלוהים יש פתרון אחר להזכיר לנו ששכחנו את עצמנו האמיתי. בסוף פרשת "וילך" הוא נותן לנו את "השירה הזאת" כדי שתזכיר לנו. המפרשים אומרים שהכוונה לשירת "האזינו" שאותה נפגוש בפרשה הבאה ונעמוד על האיכויות שלה, אך כרגע אנחנו יכולים להתייחס לאמירה הזאת באופן כללי יותר. השירה הזאת יכולה להיות התורה כולה, שיר השירים, מוזיקה באופן כללי... מה שבטוח זה שב"שירה הזאת" יש תדר אנרגטי שמדבר אל התת מודע שלנו ומעורר בנו געגוע למשהו שאיננו בטוחים מהו. זה המקום שבו אנו נזכרים מי אנחנו באמת גם אם אין לנו את הכלים להגיע לשם. אבל הנפרדות הזו, הבדידות והכאב לרגע, הכרחיים ליצירת הפער שנפתח בין המצוי לרצוי, שיוצר בכלל את הרצוי, את הגעגוע, את המניע לנוע. מהי "השירה הזאת" עבורכם? מה עושה לכם את זה?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לנשוף כדי לשאוף
|
|
|
|
|
|
|
נירוונה היא מקום סטטי, וכשטוב לנו אנחנו רובצים שם, לא בתנועה. זו תחושת ההסתר ואלו החוויות הקשות שמדרבנות אותנו לחוש את העוצמה שלנו כנגדן, להיווכח ממה אנו עשויים באמת ולבחור בטוב, לבחור בחיים. לכן במסורת היהודית יש את התודעה של הנוכחות במקום הלא דואלי, "ניצבים", אך היא נקראת באופן מחובר עם תנועת ההתפתחות בעולם הדואלי, "וילך", כי אנו יוצאים ובאים בתודעות הללו וזה מנגנון ההתפתחות של נשמתנו. לפיכך, גלות הנשמה הכרחית לאחדותה ממקום מודע, וכשהאל אומר שיפזר אותנו בקרב העמים וישליכנו לארץ אחרת, זה נחווה כסוג של איום אצל מי שעובד מתוך יראה, אך העובדים מתוך אהבה מבינים שאי אפשר לנשום רק בשאיפות, צריך גם לנשוף כדי שיהיה לאן לשאוף. תרתי משמע.
ברמת הנפש, מצב שבו אנו בגלות או מופצים בין העמים, הוא בפשטות מצב שבו הנשמה והגוף לא מסונכרנים, מצב של נוכחות נפקדת. איפה נמצאת תשומת הלב שלכם רוב היום? בפנטזיות על העתיד? בסיפורים ודאגות ובמרחב של אנשים אחרים? הא לכם גלות. קיבוץ גלויות הוא מעין איסוף של רסיסי נשמה, של כל האנרגיה שלנו שרועה בשדות זרים. מומלץ לעשות קיבוץ גלויות כל בוקר כשקמים מגלות השינה ולאסוף את עצמכם במהלך המדיטציה מכל מקום שתשומת לבכם נדדה אליו. מצד שני, חשוב להיות גם בגלות, חשוב לאבד את עצמנו קצת כדי לזהות זאת ולדעת לשוב. אנו שבים עם כוחות משודרגים, שלמדו ולימדו משהו במרחבים אחרים, ששחררו אמונות ישנות וקיבלו השראה ליצירת חדשות. שימשנו אור לגויים וגם הם האירו לנו. ושוב אנו פוגשים את התנודה הזו של לצאת ולבוא, להיות ניצבים ולדעת ללכת. הפרקטיקה היהודית היא אמנות התנועה הזורמת בין המצבים הללו בהרמוניה.
ולמי שזה נשמע איזה פרקטיס רוחני נעלה למוארים בלבד, מזכיר משה ש"לא בשמיים היא". לא צריך בשביל זה לתקשר עם חוצנים ולהשתלם בהקרנה אסטרלית. נהפוך הוא, זה אצלכם בגוף, במקום הכי גשמי ופנימי אנו פוגשים את המקום הכי עליון, "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו". תקשיבו לחכמת הלב שלכם ושימו לב לכל מילה שאתם מוציאים מהפה. תדאגו להיות אחד בפה ואחד בלב ושזה יהיה אותו אחד. קחו אחריות, שמרו על טוהר המילה וצאו מההתחשבנויות עם הסביבה, תעשו את זה למענכם. זה נקרא לחזור בתשובה. הסודות הכי גדולים ביהדות טמונים לפעמים בפשט של הפשט, במקום שבו מנקים את השפה אפילו מהרובד המטפורי: התשובה היא בתשובה, באמצעות התשובות שאתה נותן לאנשים, התגובות שלך למציאות שיוצאות מפיך, בדיבור שלך שחורץ גורלות ובורא עולמות. בתשובות הללו מתרחשת השיבה שלך פנימה. בפשטות.
שבת שלום.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | 70 פנים לתורה וזה הפן שלי. כרמל וייסמן עוסקת בהתפתחות אישית בעזרת כלי החוכמה היהודית. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
