 |
 |
|
|
|
|
|
|
| מהותו הפנימית של ראש השנה אינו של חגיגה ושמחה, אלא דווקא של התכנסות, חוסר וודאות, וחשכה – שהם ראשית השינוי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ראש השנה אינו היום הראשון בחודש הראשון במסורת היהודית אלא דווקא בחודש השביעי, שהרי תחילת השנה האמיתית היא ב-א' ניסן. רוב הדברים שאנו מזהים עם ראש השנה, כמו סעודת החג, ראש של דג, רימון וכיו"ב, הם מנהגים שנוצרו במהלך הדורות ואינם קשורים למצוות החג. רציתי לנצל את ההפוגה בפרשת השבוע על מנת לעמוד על איכותו ומהותו האמיתית של היום הזה.
ראש השנה מצוין בתורה בשני מקומות וזה לשונם: "בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זיכרון תרועה מקרא קודש" (ויקרא כ"ג,כ"ד); "ובחודש השביעי באחד לחודש מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כ"ט,א'). מהות היום היא, אם כן, יום זיכרון ופעולת היום היא התרועה. נתחיל מהפעולה דווקא: תרועת השופר היא המצווה היחידה של ראש השנה. השופר מזוהה אצלנו עם יום כיפור דווקא, אך תקיעת השופר של מוצאי יום כיפור היא בגדר מנהג בלבד. היום שבו חשוב לשמוע אותה באמת הוא ראש השנה.
 |
| נוכחים נפקדים |
|
אנחנו עסוקים בלרדוף את האושר אך האושר הוא תוצר לוואי של נוכחות. פרשת ניצבים-וילך |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
את "יום תרועה יהיה לכם" מתרגם אונקלוס כ"יום יבבה יהיה לכם". השופר מדמה קולות של בכי ובעזרתם מנסה לפתוח שערי שמיים. שופר היא המצווה היחידה בעולם התלמודי שנקראת "מבפנים" (מסכת ראש השנה דף כו עמ' א'), כשהמשמעות של בפנים היא מתוך קודש הקודשים ממש, פיזית במקדש אך גם פיזית במקדשה של הנשמה שלנו בגוף. והדרך או אולי המשמעות האמיתית של "לפתוח את שערי השמיים" היא בעצם לפתוח את הלב שלנו, למוסס את החסימות שצבר במהלך השנה. לפעמים אפשר לעשות את זה רק בעזרת הבכי, היבבה העמוקה ביותר שאותה השופר מדמה, מנסה לחדור לקרביים שלנו, לעורר ולנער.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
לחזור אל המצב לפני הבריאה
|
|
|
 |
|
|
|
במסורת היהודית ראש השנה אינו יום של חגיגה ומלאות אלא להפך, יום של דין שלאחריו מתחילים ימים נוראיים של חוסר וודאות עד שגזר דינה של השנה הקרובה נחתם. אבל זה לא שיושב איזה שופט חמור סבר בשמיים שקובע את גורלנו לפי איזה מדד אובייקטיבי. זה אנחנו שקובעים מה יהיה, בהתאם לכמה אנחנו מוכנים להשקיע בעצמנו, לפתוח את עצמנו, להשליך ישן ולהביא חדש. מידת האחריות שאנו נבחר היא הנשפטת כאן. כדי לפנות מקום להתחדשות, אנו מבצעים בראש השנה תשליך של חטאינו. החטאים הם כל המקומות שבהם החטאנו את המטרה והדרך, הדברים שאנו מזוהים עימם מכדי לשחרר אותם למרות שאנו יודעים שהם מגבילים אותנו והם לא חלק מטבענו האמיתי. בראש השנה אפשר לקבל עזרה לשחרר את הדברים שקשה לשחרר לבד ורצוי ללוות את התשליך בפעולה סמלית ואל רק בכוונה, כמו זריקת צדפים לים ואמירה בקול של הדברים שאנו רוצים לשחרר.
ראש השנה מתקיים ביום מולד הירח, יום חשוך והוא מהווה הזמנה לתוך החשכה של הנפש, חשכת טרום הבריאה של הרחם האלוהי. שנה היא גם מלשון שינוי וסודו של יום ראש השנה הוא היכולת לחולל שינוי מהותי בחיינו. היום הזה
מאפשר לנו נגיעה עם המקום העמוק ביותר טרום הבריאה שנמצא בשכבות הזמן הספיראלי שמתחתיו, ממש הערב. על פי האר"י הקדוש, בראש השנה כל העולם חוזר לקדמותו מבחינה אנרגטית, למצב לפני הבריאה, ומתקבלת מחדש החלטה האם לברוא את העולם. כל דבר שנמצא באמת שלו ועל הדרך שלו נברא מחדש, אבל מי שלא בדרך שלו, כמו מפר את החוזה שלו עם הקוסמוס ולא נברא מחדש.
הכוונה אינה שהוא מת השנה, חלילה, אלא שהוא לא מקבל אנרגיה חדשה בבריאה הנוכחית, הוא נשאר "תקוע" עוד שנה. כל השנה אנחנו מנסים לשפר את עצמנו וזה מרגיש כמו צביעה בתוך הקווים. אך בראש השנה ישנה הזדמנות להתחבר לנקודת הראשית על כל רבדיה, לגעת בזרע הפוטנציאל של הכול, במקום שבו הכול באמת פתוח, כל האפשרויות בפנינו ואף פעם לא מאוחר. במובן הזה ראש השנה הוא יום זיכרון, ז.כ.ר אותיות ר.כ.ז, זו דקירה אחת במחשבה שמעלה את התרכיז כולו, כמו שזרע אוגר בתוכו את כל הזיכרון הגנטי, את נקודת המפגש בין מה שהיה למה שיהיה; וכן, במובן שבו אנו נזכרים להתחבר למקום הבראשיתי הזה' נזכרים בכל מה ששכחנו לגבי מי אנחנו באמת ומה אנחנו מסוגלים לעשות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אם הייתה לכם רק עוד שנה לחיות
|
|
|
|
|
|
|
ליום אחד אנו יכולים לפשוט את כל האמונות שלנו על עצמנו שאנחנו קוראים להם המציאות ("אין לי מזל", "אני לא גמישה", "ככה אני זה האופי שלי"), ולהתחבר למעיין האפשרויות הבלתי מוגבלות, לבחור לנו קווי מתאר חדשים שבמהלך השנה נוכל לגדול לתוכם, לברוא את עצמנו מחדש. אם היו אומרים לכם שיש לכם עוד שנה לחיות מה הייתם עושים בה? אם מה שהייתם עושים בה די דומה למה שתעשו השנה, אין לכם ממה לחשוש. הפחד שלנו אינו באמת מהמוות, אלא מכך שלא חיינו.
אסיים בסיפור חסידי, על הרבי רב זושא, שמספרים כי בכה בכי תמרורים ממש כמו תקיעת שופר לפני מותו, וכשנשאל מדוע, השיב: "חשבתי על זה שאם אעלה השמיימה, וישאלו אותי: זושא, למה לא היית משה רבנו? או שמואל הנביא? או רבי עקיבא? יש לי הרבה תירוצים. לא היו לי האינטואיציה שלהם, השכל, התנאים, הפרנסה... אבל אני יודע שלא זאת ישאלו אותי. הם ישאלו אותי: זושא, למה לא היית זושא? ועל כך אין לי תשובה".
ברוח זו אני מאחלת לכל הקוראים לזכור הערב את כל האפשרויות העומדות בפניכם, לזכור ולאשר את כל הפוטנציאל והאפשרויות שלכם ומהמקום הזה לבחור יעדים חדשים שישאו פירות עד ט"ו בשבט.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | 70 פנים לתורה וזה הפן שלי. כרמל וייסמן עוסקת בהתפתחות אישית בעזרת כלי החוכמה היהודית. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
