 |
 |
|
|
|
|
|
|
| שירת "האזינו" היא תמצות של התורה כולה המיועד ללב. היא מורה לנו לפתח את חוש האחריות ולעולם לא לטעון ש"אין ברירה" |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שירת "האזינו" (לקריאה) היא תזכורת של תדר, שבני ישראל העומדים לרדת לארץ, לגוף ולחומר, אמורים לקחת עימם - כדי להיזכר, כדי לשמור על קשר עם הבית, הנשמה והאלוהות המניעה את היקום. היא התורה כולה על רגל אחת והיא כוללת בלשון שירה את כל העקרונות שדיברנו עליהם בשנה האחרונה. תוכלו להבחין במשחקי הניגודים והנון-דואליזם בשירה הזו. הרבי מאישביץ כותב בספרו "מיי השילוח" כי השירה מדברת למידות המנוגדות השונות על מנת להביא אותן לאיזון. הוא אומר שהשמיים נקראים מוח והארץ נקראת לב ובכך מציע לנו לראות את השירה והתורה כדרך לאזן בין המוח ללב.
במהלך החומש האלוהות דיברה למוח באמצעות עלילות והיגיון. בשירת האזינו, כמו גם בשיר השירים, אותו המסר נשלח בתדר של שפת הלב. לא בכדי הפרשה היא בפרק לב' של הספר ובסיומה משה אומר לעם "שימו לבבכם לכל הדברים". כבר דיברנו על כך שתשומת הלב היא התנודה היחידה של הקיום והיקום והדבר היחיד שאינו בבחינת אשליה. החוויה משתנה בהתאם לאופן שבו תשומת הלב מתמקדת, מצר לרחב, משמחה לעצב, על מחשבה זו או על האחרת, ואין דבר מלבד הפרספקטיבה, על פיה אנו מופעלים ואליה אנו מגיבים.
 |
| יום יבבה יהיה לכם |
|
מהותו הפנימית של ראש השנה אינו של חגיגה ושמחה, אלא דווקא של התכנסות, חוסר וודאות, וחשכה |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
תנודות של פרספקטיבה מקושרות בדרך כלל עם חוש הראיה ולכן "להבחין" הוא פועל שקשור הן להבדלה והן לראיה, וכבר עמדנו על כך בפרשת שופטים. עם זאת, האל מציע לנו נתיב וחוש אחר לקשר עם נשמתנו: דרך השמיעה. השיפוט הקשור בראיה יכול לבלבל ולקבע כי הדברים אינם כפי שהם נראים. אך אם נאזין פנימה לא נוכל להתבלבל. וכשנאבד כיוון בעולם החומר ונתקשה לראות או להזיז את תשומת הלב, תמיד נוכל להקשיב. שמע ישראל. אחד הדברים המופלאים בעיני הוא שהאזנה ואיזון באים מאותו השורש ואכן מרכז האיזון של הגוף נמצא בינות לאוזניים בגוף האדם. הן השפה והן הביולוגיה מרמזים לנו שהדרך לאזן מידות היא להאזין מבפנים ולשמוע את האל בתוכנו, ואז "רְאוּ עַתָּה, כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא, וְאֵין אֱלֹהִים, עִמָּדִי".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
אחריות ואיכות
|
|
|
 |
|
|
|
לפני שנה, כשהתחלתי את הטור הזה מ"בראשית" העליתי את סוגיית העדר האחריות של האדם (ואחר כך של קין) כמקור החטא הראשון. מאז חזרנו וראינו לאורך הפרשות שאין משמעות לרע או לטוב לפי סוג המעשה בשיפוטנו הפשוט, והחיים דורשים מאיתנו רק נוכחות ואחריות, קשב להקשר ולתזמון. בשירת האזינו נסגר מעגל במסלול שהכרנו לאורך הפרשות מאחרות (Otherness) דרך אחריות ועד לחירות.
"וַיֹּאמֶר, אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה, מָה אַחֲרִיתָם: כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה, בָּנִים לֹא-אֵמֻן בָּם". אל תקרי אחריתם כי אם אחריותם. האלוהות תפנה לאדם את קדמת הבמה על מנת שיבוא לידי נוכחות ויראה האם הוא מסוגל ללמוד לחיות מתוך אחריות. זוהי הדרך לחירות פנימית. ואנו, הבנים (והבנות) נדרשים לחצוב את חירותנו בעזרת השורש א.מ.ן: אמון בעצמנו, אימון, תרגול של המידות הרצויות, ואז נגיע לכדי אמנות, חיים כאמן מאומן באמונה. (מאיר באור אחר לגמרי את נחמן מאומן, לא? )
כמו
כן, האל מתאונן שהחלפנו אותו ב"לא-אל". הוא לא אומר אלילים או עבודה זרה או כל הכינויים שהתרגלנו אליהם, אלא "לא-אל". הניסוח הזה מפנה את תשומת לבי לעובדה הפשוטה שמדובר בהיפוך אותיות. לא זה ההפך מ-אל. אם "לא" הוא כל מה ששולל, מרוקן ומבטל אז האל הוא כל מה שאומר כן לחיים, לרגע, לחוויה, הוא כל מה שממלא. זוהי הכנות, המוכנות לנוכחות, לנטילת האחריות. ההפך מזה הוא כפירה באלוהות, הוא לא.
התורה כולה ושירת האזינו כמייצגת שלה, מטלטלת אותנו בין מידות הפוכות (דור תהפוכות המה) אך מראה לנו ששורשן אחד. דוגמא אחת מני רבות בשירה: "מחצתי ואני ארפא" (פס' לט) – פירוש "כלי יקר" אומר על זה שכל שאר ההפכים בפרשה אכן נחווים אצלנו כהפכים אבל בסיפור הזה של מחיצה ורפואה אפשר לראות שההפכים אחד הם כי אין רפואה בלא מחץ. אם תחשבו על זה, ריפוי כולל גם הרפיה וגם לחץ ולעיתים הלחץ הוא המחלץ, כפי שנאמר בשירת דוד בהפטרת הפרשה בשמואל ב' פרק כב' (לקריאה): "ויוצא למרחב אותי יחלצני כי חפץ בי".
אך שני הניגודים אינם מועמדים כטוב והרצוי מול הרע והדחוי אלא כציר שיש לחתור לאיזון ומיזוג בו. אם זו בעצם אותה מהות מהי התנודה שהופכת אותה לחוויות שונות ומהופכות? המילה איכות היא מהמילה "איך" ואיכותה של מהות מסוימת נקבעת על פי איך שהיא מבוטאת, באיזה הקשר, תזמון, באלו גבולות גזרה ואצל מי? הכוח הקיים ביקום אחד הוא, רק הממדים הקשורים לנסיבות משתנים וקובעים מה מתממש בגשמיות. אם ישנו כוח מחץ, רק ההקשר הספציפי יקבע אם תוצאתו ריפוי או הרס. לכן פותח את השירה המשפט שאותו נהוג לומר בהלוויות יהודיות: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, כִּי כָל-דְּרָכָיו מִשְׁפָּט". הצור, הוא הכוח, אחיד, מושלם (תמים). מי שיקבע האם התוצאה היא דין או חסד זה הכלי לתוכו נחת הכוח. האם יכל להכיל זאת או נשבר תחתיו? האם הכוח נמשך בהקשר ובתזמון מתאימים כדי להיות מתועל להתפתחות ולא להתפרקות?
האיכות הזאת, תרתי משמע, היא האחריות שלנו. באחריותנו לפתח את חוש הבירור שלנו, שלא נחיה כקורבנות בטענה ש"אין ברירה". כשאין ברירה זה אומר שאנחנו מתעצלים לברור, חומקים מאחריות. מבחינה גראפית, המילים בחירה וברירה מאד קרובות. אם הוו מתחברת / נדבקת לריש היא נראית כמו חית. ואכן זהו הסוד הנגלה בשפה: ברירה והבדלה איכותית הם הדרך להבטיח בחירה איכותית. ושוב אנו רואים כיצד אדם בן חורין הוא קודם כל אדם אחראי. לא בכדי נקראת הפרשה בזמן הימים הנוראים לפני יום כיפור, הימים שבו אנו עושים חשבון נפש ואומדים את מידת האחריות שלנו. האזינו לעצמכם והאזינו לאחרים כמפתח לכך.
שבת שלום וגמר חתימה טובה. אל תחכו שמישהו חיצוני ישפוט אתכם, קחו אחריות וכתבו את עצמכם, תנו את אותותיכם בספר, בסיפור, החיים שלכם.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | 70 פנים לתורה וזה הפן שלי. כרמל וייסמן עוסקת בהתפתחות אישית בעזרת כלי החוכמה היהודית. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
