עקרון הרצף: לימור גולדשטיין על ילדות ואימהות
איך היה להיות ילדה, איך זה להיות אמא? הוריה של השחקנית לימור גולדשטיין לקחו אותה להצגות וקנו לה ספרים על הילדים שלה היא משתדלת לא להשפיע
''אני לא חושבת שלהוריי היו עבורי כוונות להתמקצעות אמנותית עתידית. בדיעבד הם השלימו עם הבחירה שלי ובסופו של דבר שמחו בה. בלי כוונה הם גם אחראים לדבר הזה בשלושה אלמנטים עיקריים: הראשון, הם לקחו אותי איתם מגיל מאוד צעיר לכל מופע כמעט של תיאטרון מחול. בין השאר יש לי זיכרונות ויזואליים ברורים של להקות מחול יפניות שהגיעו לארץ. זה היה מרגש מאוד.
הדבר השני - הם שלחו אותי לכל חוג יצירתי אפשרי שהיה, מרצון. אני ביקשתי והם שיתפו איתי פעולה. למדתי פיסול, ציור, נגינה, בלט וגם משחק. האלמנט השלישי
"כשהחלטתי שאני הולכת על זה כמקצוע, הם התנו את מימון הלימודים בכך שיהיו אקדמיים. מחשבה פולנית קלאסית. הרציונל היה שאם לא תהיה עבודה במשחק, לפחות יהיה לי תואר ראשון ביד. זה לא עבד כך, כי חודש לפני שסיימתי את הלימודים התחלתי לעבוד בהבימה".
אני מאוד משתדלת לא להשפיע באופן מודע. מנגד, יש דברים חשובים כמו ספורט, שלאו דווקא קשורים להיבט יצירתי או אמנותי.
מגיל צעיר מאוד לקחתי את שני הבנים לראות תיאטרון. הם שוחרי תיאטרון בעל כורחם. אורי, הגדול, התחיל לראות תיאטרון כשהוא היה בן שנה וקצת. הוא מאוד אוהב לבקר אותי מאחורי הקלעים והתחביב העיקרי שלו הוא לנסות להצחיק אותי כשאני על הבמה. גם עניין הספרים עבר כמובן דור קדימה. אני מקריאה להם סיפור לפני השינה, וגם אם לא - חשוב לי שהם ישמעו סיפור. אם הם יגדלו להיות אנשים שלא קוראים ספרים זה יהיה לי עצוב.
"מעבר לזה הם בוחרים את העיסוקים והחוגים שלהם אחר הצהריים די באופן עצמאי ואני משתדלת לא להשפיע עליהם. הגדול היה בשלב מסוים בחוג תיאטרון לילדים, והוא גם מצייר נורא יפה. אבל גם יש לו ראש כלכלי והחוג העיקרי שלו זה מבוכים ודרקונים. באמת שאי אפשר לדעת. לכן אני מנסה בעיקר להניח.
אני לא חושבת שיהיה לי פשוט וקל עם בחירה שלהם להיות שחקנים. אני יודעת כמה זה מורכב וכמה פעמים זה אכזרי, לא מתגמל וסיזיפי מצד אחד. מצד אחר, הם הרי יעשו מה שהם רוצים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם