ילד מזדקן: על ילדים "הוריים"
מכירים את המשפט "היא כמו אמא קטנה" או "הוא כמו גבר קטן בבית?" מה שנראה כעצמאות או כבגרות מעוררות התפעלות, עלול בעצם להיות התנהגות אופיינית ל"ילד הורי," שקיבל או לקח על עצמו אחריות רבה מדי, בגיל צעיר מדי. איך מזהים ילד כזה, וממה צריך להיזהר
ליעל לא היה זמן לזוטות - היא מוטרדת, יש דברים חשובים יותר. אביה, כמוה, נראה קצת מוטרד, שכן מרוב התפעלות כולנו התעלמנו מפרט אחד חשוב - יעל בסך הכל בת .5
ככל שנקפו השעות יעל נלחצה ואף בכתה. היא התקשרה לאמה מספר פעמים והודיעה לה שהיא תכף חוזרת הביתה. "אמא במיטה, היא שוכבת והיא לא יכולה לקום," המשיכה הקטנה. הוריה של יעל התגרשו לא מזמן, והשבת הזו הייתה אמורה לבלות עם אביה - שבת שהסתיימה בטרם עת. רק כשאביה נכנע והחזיר אותה לאמה, הילדה נרגעה.
הם נראים ונשמעים כמו ילדים, אבל מתנהגים כמו בוגרים: בעיני המתבונן הם "לוקחים אחריות," אבל בעצם הם לוקחים על עצמם תפקיד הורי, בלי שיהיו להם משאבים מתאימים לתפקיד. אם חשבתם שלהיות הורה בגיל עשרים וחמש או שלושים זה מפחיד, תארו לכם את תחושת המעמסה על כתפיו של ילד שעדיין צריך לטפס על דרגש, כי הוא רוצה להגיע לקומקום כדי להכין תה לאמו (ועוד לא דיברנו על הסכנות הכרוכות בכך.(
"במקום שההורה יהווה בסיס בטוח עבור ילד כזה, ודאי וודאי בעיתות מצוקה, נוצר סוג של היפוך," מסבירה ד"ר תרצה יואלס, ראש התוכנית להתפתחות הילד באוניברסיטת חיפה, מרכז החקר להתפתחות הילד ומנהלת מכון תמוז, "הילד הופך להיות האוזן הקשבת של ההורה כשהוא נמצא במצוקה, או שההורה משתף את הילד בדברים שהוא לא אמור להיות חשוף אליהם, והילד, מצדו, לוקח על עצמו אחריות על המצוקה של ההורה."
יש ילדים שסיטואציית חיים מביאה אותם לקחת על עצמם את התפקיד ההורי. למשל, ילדים שהוריהם חולים במחלה כרונית, ילדים להורים הסובלים מנכות כלשהי (עיוורון, חירשות) או ילדים שעלו עם הוריהם מארץ אחרת וקלטו את השפה טוב יותר מההורים, ובעקבות כך נוצרת תלות של ההורה בילד כמתווך. הילדים מזהים חוסר אונים אצל ההורים, מגלים אחריות כלפי ההורה, מעניקים לו תשומת לב.
"ילד הורי הוא לא ילד רגיל אלא ילד שקיבל במשפחה שלו מקום ומעמד של הורה," אומרת ד"ר יואלס, "הבעיה היא שאנחנו מכניסים ילד למקום הזה לפני שהוא מוכן פסיכולוגית לשאת בתפקיד כל כך גדול." לטענת ד"ר יואלס, לא פעם ילדים אלה מזהים את הפוטנציאל הגדול הגלום במעמד שקיבלו מהמשפחה, והם מאמצים אותו בלי להבין את המחיר.
"זה שומר על מקומם בבית, על מעמד ברור וגבוה בתוך המערך המשפחתי ומול ההורים, ולכן הם לא יוותרו על התפקיד הזה כל כך מהר."
גם ההורים עצמם, לעתים לא במודע, מזינים את ההתנהגות הזאת. "יש מערכת ציפיות של הורים מילד כזה," מסבירה יואלס, "שיגלה בגרות, שיבין דברים שלא פעם
דוגמה להיפוך התפקידים המאפיין התנהלות של ילד הורי מספקת תלמה בר-אב, מנחה בכירה לשעבר במכון אדלר ופסיכותרפיסטית (מחברת הספר "לגעת בחיים - דרכים להתמודדות עם מציאות בלתי רצויה:
"), "לא פעם פגשתי ילדים שלקחו אחריות על היחסים שבין ההורים שלהם, שעשו הכל כדי שההורים לא יריבו," היא אומרת.
"הייתה לי מטופלת שסיפרה לי שכשהיא הייתה בת ארבע היא ידעה שלאבא יש מאהבת, והיא גם ידעה מי היא, רק שהיא לא ממש הבינה מה זה. אבל היא הרגישה שבכל פעם שהאשה הזו מופיעה אצלם בבית לאבא שלה יש מבט אחר בעיניים. היא שנאה אותה והרגישה איום מצדה, לכן בכל פעם שהאשה ההיא באה, היא עשתה את המוות להורים, ואף אחד לא הבין למה.
בנוסף, היא דאגה שאבא שלה יהיה כמה שיותר בבית והייתה מביאה אותו בכל מיני אמתלות שונות. לקחת אחריות על האווירה בבית, להשגיח על אמא - זו אחריות שהיא הרבה למעלה מכוחותיו של ילד," מבהירה בר-אב.
השאלה הגדולה היא איך, בעצם, נוכל להבחין בכך שמדובר בילד הורי. בדרך כלל אנחנו כל כך מתפעלים ממנו, ולפעמים, אכן, מדובר בילד מאוד אחראי, וגם את זה אנחנו לא רוצים לקלקל. "השאלה היא לא 'מה הוא' אלא 'איך הוא.' ההבדל הוא בשיתוף בין הילד להורים במה שמוטל עליו," מסבירה תלמה בר-אב,
"נניח שההורים עובדים שעות ארוכות והילד נמצא לבד בבית, ובנוסף מוטל עליו גם לקחת את האח מהגן, להגיש לו ארוחת צהריים ולשמור עליו. ברגע שהמשפחה יושבת ומדברת על חלוקת התפקידים כשיתוף, זה כבר נראה אחרת - הילד מבין שההורים עובדים והוא עוזר. האח הקטן מקבל את סמכות אחיו, ובכך גם הוא משתתף בעזרה.
"בשיחה משפחתית מסבירים לילדים, בהתאם לגילם, על התרומה של כל אחד מהם, ומעודדים אותם. פעם בשבוע יושבים עם הילד ושואלים אותו איך הוא מרגיש ואיך אפשר להקל עליו. ההורים הם אלה שלוקחים אחריות - הם מלמדים אותו להסתגל למציאות, מגלים אמפתיה, הערכה והבנה, והכל נעשה בשותפות ועזרה הדדית.
"מהמקום הזה הילד מועצם, מרגיש בעל ערך בתוך המשפחה, מה שמוסיף לתחושת הערך העצמי שלו בחיים. כל קושי יכול להיות מקור לברכה וצמיחה כשהופכים אותו לשיתוף."
מצד שני, במשפחה שבה הסדר אינו ברור, וההורים מטילים על הילד משימות ללא הסבר, או שההורים רבים על ידו ומשתפים אותו בפרטי הריב, הילד נאלץ לתפוס עמדה שאינה מתאימה לגילו, וכך הוא מקבל תפקיד מעוות.
"זה קרה הרבה במשפחות של עולים חדשים בזמנו," אומרת בר-אב, "ההורים התקשו בלימוד השפה, והילד לקח על עצמו אחריות להסתדר בשבילם: לדבר עם המורה, לדאוג לשיעורי הבית של אחיו, להתנהל מול רשויות, ואף אחד לא שאל אותו 'מה קורה איתך? אתה מסתדר.'? כיום, אגב, יש יותר עירנות מצד צוותים חינוכיים לדפוסים הללו כדי להימנע ממצבים כאלה".
ההתנהגות ההורית של הילד יכולה בהחלט להיות גם זמנית, ונתונה לאירוע או מצב מסוים. למשל, בעת מחלה בלתי צפויה של אחד ההורים או בעת גירושים, כשיש תחושה שאחד ההורים הוא חסר אונים.
לדברי ד"ר יואלס, ילדים הצפויים להיות כאלה הם ילדים שיש להם רגישות רבה להוריהם, שמלכתחילה התכווננו מבחינה התנהגותית למקום שבו לא ירצו לפגוש את הצד השביר של ההורים שלהם, גם אם לא חוו למעשה את "ההתפרקות" של ההורה.
"ברוב המקרים מדובר ב'מכת בכורות' - במשפחות שבהן יש חולשה במערכת ההורית, הבכורים נכנסים למשבצת ההורה," מסבירה יואלס, "הדבר אפיין הרבה ילדים שהיו דור שני להורים ניצולי שואה, כשהייתה שם באוויר תחושה שברירית משהו. הילד עשה מין היפוך, לקח אחריות על ההורה ודאג לו, שמא ההורה הזה יתפרק לו. זה לא חייב להיות אירוע ספציפי שקרה, או התפרקות ממשית של ההורה, כדי שהילד ייכנס לתפקיד ההורי."
בתוך מערכת היחסים המתאפיינת בהיפוך תפקידים כזה, הילד ההורי לומד שלא מדעת שאהבה הורית אינה בהכרח אהבה ללא תנאי: "במקום שבו ההורה נתלה על ילדו רגשית, הילד מצדו עסוק בלספק הצורך של ההורה ולהבטיח את מעמדו, כך שבחוויה שלו האהבה של ההורה אינה ללא תנאי, אלא תלויה בדבר, ואז," מתריעה ד"ר יואלס, "מגיע הריצוי.
"במקרה הזה, הילד נותן יותר מההורה, ויש כאן הקרבה של הצרכים שלו למען צורכי ההורים שלו, והוא אינו מתפנה למשימות ההתפתחותיות של עצמו. בתוך כל העומס הזה גם חיי החברה נפגעים. הילדים האלה גם נורא מוטרדים בתכנים של מבוגרים, כמו פרנסה, אם יפטרו או לא יפטרו את אבא מהעבודה. זה הילד שנורא דואג לאמא שלו, אם היום היא תריב עם אבא, ואם היא כן תריב היא בטח תספר לו על זה."
"זו משימה בלתי אפשרית לכתפיו הרכות של ילד," מוסיפה בר-אב, "ואי היכולת לעמוד בה עלולה להוביל לתחושת כישלון, תחושה שהוא לא עומד בציפיות. הוא לא מצליח 'לסדר' את העניינים בין ההורים שלו. והכישלון מעורר אצלו גם ציפייה לעונש, המלווה בפחדים. הנה, הוא לא עמד ביעדים ולא הצליח להרגיע את המריבות בבית, ולראיה - ההורים מתגרשים."
למצב הזה יש גם השלכות עתידיות, אומרים המומחים - לא פעם ילד כזה יתקשה לבנות מערכת זוגית שוויונית, משום שהוא כל הזמן נמצא בעמדה המתסכלת של נותן ולא מקבל. "ילד שלא יכול להיות אותנטי, להתחבר לצרכים שלו משום שעבר התבגרות מוקדמת שאינה מותאמת לגיל ולשלב שבו הוא נמצא, יצמח ממנו בסופו של דבר מבוגר לא אותנטי," אומרת ד"ר יואלס. לדבריה, גם כהורה עלול ילד הורי להמשיך ולהנציח את אותו דפוס לא שוויוני.
רוב הסיכויים שילד הורי יהיה הורה מגונן כלפי ילדו כפי שהיה ילד מגונן כלפי הוריו, ובכך יפגע בתהליך ההתפתחות של ילדו. "אחד השלבים החשובים בהתפתחות ילדים קורה בתהליך ההיפרדות, שבו הם מבינים שלהורה יש צרכים משלו," היא מסבירה, "ההבנה הזו חשובה לבניית העצמי שלהם. הורה שיתבטל אל מול הילד שלו ויהיה עסוק כל היום במילוי צרכיו, לא מאפשר לו התפתחות אמיתית, שבה הוא מכיר ביכולות האמיתיות שלו."
גם בר-אב וגם ד"ר יואלס מסכימות על כך שחשוב מאוד שהורה יבחין מהר מאוד אם הילד שלו הוא ילד הורי. יש להיות עירניים לגבי הנושאים שבהם אנחנו משתפים את הילדים שלנו, וצריכים לוודא שהדברים מותאמים לגילם.
אם הילד נראה לחוץ וחסר שקט, עסוק בסיפוק הצרכים שלנו על חשבון אלה שלו, או מעדיף את חברתנו כי הוא דואג לנו, זה הזמן להוציא אותו מהמקום הזה מהר ככל האפשר, ולהחזיר אותו למסלול ההתפתחותי שלו. "ילדים כאלה שבגרו ועברו תהליך עם עצמם, מרגישים, בדרך כלל שפספסו את ילדותם," אומרת בראב, "לטווח הרחוק, אני רואה אנשים שלא משתחררים מזה. לוקח שנים של טיפול שבמהלכן הם ממשיכים להיות אחראים להורה ולמשפחה, כי זה הפך לחלק בלתי נפרד ממי שהם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם