תקופה סיוט: על סיוטי שינה אצל ילדים
בגיל שלוש וחצי-ארבע זה מתחיל: הסיוטים הליליים, ההרגעות, הנדודים בין המיטות. מה גורם לסיוטים, מה ההבדל בינם ובין ביעותים, כיצד להגיב, ואיך נדע שלא מדובר רק בניסיון לעוד קצת תשומת לב לילית? המומחים מסבירים
ואתם? מה אתם צריכים לעשות כדי לעזור לו בתקופת הסיוטים, שהיא תקופה מסויטת גם להורים, שנגררים באמצע הלילה שוב ושוב כדי להרגיע את הזאטוט? ומה כדאי לא לעשות כדי לא להחמיר את התופעה ולגרור בעיית התנהגות בלילה? הנה כל התשובות:
קודם כל, הפסיכולוגיה עושה אבחנה בין ביעותים לסיוטים, וחשוב להבין מה עובר על ילדכם. יוליה טמיר, פסיכולוגית התנהגותית ומומחית להפרעות שינה בילדים מסבירה: "ביעותי לילה מתרחשים מתוך שינה עמוקה, בדרך כלל בחצי הראשון של הלילה. הם יותר דומים להתקף חרדה, זה לא ממש חלום, ואין לו עלילה. הביעותים הללו נדירים יותר מסיוטי לילה, ורוב הילדים לא חווים אותם.
בביעות הילד מה שנקרא ’לא איתנו.‘ הוא נמצא בתוך חלום, תוך כדי שהוא בוכה וצורח, ולא ממש מגיב להוריו. הוא יכול גם להתנדנד קדימה ואחורה, להתפתל ולהשתולל ואפילו לרדת מהמיטה, והכל תוך כדי שינה, וזה כמובן מצב שמאוד מלחיץ את ההורים. זו תופעה מבהילה מאוד, אבל לא מדאיגה. היא נורמלית וחולפת והיא לא מצביעה על מתח ולחץ נפשי. זו נטייה משפחתית, והרבה פעמים זה הולך יחד עם הליכה מתוך שינה או דיבור מתוך שינה.“
ומה הם הסיוטים? "סיוטים הם חלום עם עלילה ’רעה.‘ זה מצב שבו אנו עושים עיבוד רגשי של מחשבות שליליות או מפחידות או חלילה חוויות טראומטיות. אצל ילדים זה לרוב קשור לתכנים שהם נחשפו אליהם: סיפורים שהקריאו להם, סדרת טלוויזיה או הצגה שהם ראו, ואפילו חלקיקי חדשות. גם תמונה של גבר לא מגולח או זקנה חרושת קמטים יכולה להביא לידי סיוט.
סיוטים הם תקופתיים. הילד מקבל מידע רגשי קשה, והוא עושה לו עיבוד שיכול להימשך שלושה-ארבעה לילות של סיוטים, ואז אמורה לבוא תקופה של שקט. סיוט בדרך כלל מתרחש בחלק השני של הלילה, מאחת-שתיים בלילה ואילך. מסיוט הילד מתעורר בבכי,
למה דווקא בגיל הזה מתעוררים הסיוטים? מיכל דליות, אשת חינוך ויועצת משפחתית המוכרת כ“סופר נני“ מסבירה: "פעם זה היה מתחיל בסביבות גיל ארבע, והיום אנחנו מזהים את זה כבר מוקדם יותר, בגיל שלוש וחצי, ואפילו שלוש. יכול להיות שזה קשור לעובדה שילדים היום חכמים יותר מהילדים של פעם, וכבר הוכח מחקרית שיש להם 17 נקודות איי.קיו. יותר מלילדים שאנחנו היינו.
"הגיל הזה, שבין שלוש לארבע, הוא גיל שמצד אחד הם נעשים ערים יותר לזה שהעולם הוא מקום מסוכן: הם מתרחקים מאיתנו פיזית וקולטים ושומעים יותר אנשים, מתחילים להסביר להם על סכנות הכביש, הם מבינים את משמעות המוות, הם שומעים שיחות שלנו וחלקיקי חדשות וקולטים שהעולם הוא מקום מפחיד.
"מצד שני, יש גם את עולם הדמיון, שהוא מאוד מאוד חזק בגיל הזה, כל היום הם עסוקים במשחקי דמיון של ’מלך‘ ו‘מלכה,‘ והם לא יודעים לגמרי לעשות את ההפרדה. עולם הדמיון מתערבב עם עולם המציאות וכך נוצרים החלומות האלה. תקופת הסיוטים לרוב מסתיימת בגיל חמששש, שהילד כבר מצליח להבדיל בקלות בין עולם הדמיון ועולם המציאות".
"כדי להבין את הסיוטים שלהם, צריך להבין את מבנה המוח של ילדים,“ אומרת מיכל דליות. "לילדים יש חשיבה קונקרטית, הם לא מסוגלים עדיין לחשוב באופן מופשט. הם מבינים הכל כפשוטו: אמא אומרת ’הבית על גלגלים,‘ אז הם מתכופפים למצוא את הגלגל, אבא אומר: ’אני רוצה להקפיץ אותך לגן,‘ אז הילד בטוח שכל הדרך הוא יקפיץ אותו כמו כדור. מתוך זה נולדים המון פחדים. אנחנו מדברים בשפה אחרת, ולעתים קרובות אצל ילדים זה מתפרש כמשהו מאוד מפחיד.
מעבר לזה יש המון סיבות לפחד: כלב גדול שנובח, שביב של חצי משפט שהם שמעו בחדשות על ילדה במזוודה בירקון ועוד ועוד. גם הם, כמונו, מצליחים להדחיק את הרוב, כי יש להם מנגנונים טובים של הדחקה, אבל חלק מהדברים צץ כשהם ישנים.“
איך מתמודדים?
יוליה טמיר: "קודם כל צריך להבחין אם זה ביעות או סיוט. בביעות אין הרבה מה לעשות, חוץ מלשבת ליד הילד, לחבק אותו - אם הוא נותן - ולמלמל לו מילים מרגיעות. בניגוד לאינטואיציה שלנו, לא כדאי להעיר אותו, כי זה רק יחמיר את המצב.
כשמדובר בסיוט, והילדה מתעוררת ומספרת על הסיוט שלה, גם אם מדובר במלמול, חשוב לתת נשיקה וחיבוק וליטוף ולהחזיר לישון, עם כמה שפחות דיונים. כלל מספר אחת בלילה זה לחזור לישון כמה שיותר מהר.“
מיכל דליות: "אני לא ממליצה להישאר ולהרדים את הילד או להזמין אותו למיטתך, כי זה יכול להיות פתח לחלומות רעים נוספים. זה יכול למצוא חן בעיני הילד כל כך עד שהוא ’יזמן‘ חלום רע בשביל שכך הלילה ייגמר, זה הטריקים של המוח. עדיף לשבת, לחבק ולהרגיע ואז לקום ולצאת.“
ומה בבוקר?
יוליה טמיר: "בבוקר כן לחזור ולעסוק בזה. לשאול: ’את זוכרת שהתעוררת בלילה,‘? ’מה חלמת,‘? ’איפה זה קרה לך,‘? ’איפה ראית את זה.‘? לא צריך פסיכולוג בשביל זה, ההורה יכול לעשות את זה. לברר מה הפחדים של הילד ולעשות להם עיבוד יחד איתו, לא להשאיר לו הכל ללילה. אני יכולה לשבת עם הילד, לשאול אותו מה מפחיד אותו, לנסות לצייר את זה או למצוא סוף אחר לסיפור מפחיד, וגם לתת לילד להתמודד עם הגורם המפחיד: לקחת אותו למגלשה שמפחידה אותו, לכלב הגדול של השכנים. לעשות את זה במציאות, תחת ההגנה שלנו.“
"ללכת לישון זה הדבר הכי קרוב למוות, ולכן יש בזה משהו מפחיד,“ מסבירה מיכל דליות, "ולכן ילדים תמיד מנסים לדחות את רגע השינה. זה רגע של פרידה, וזו פרידה חצי סופית, כי הם הולכים אל הלא נודע, אל ממלכת החלומות.
"אפשר לנסות ולהקל עליהם את הסיוטים ואת החששות בעזרת כמה דברים: אפשר לתת לילד חרב של פורים ולהגיד לו ’אם תחלום על מפלצת, תוכל להשתמש בחרב נגדה‘ או לתת לילדה פנס, כדי שאם תחלום חלום רע, תוכל להאיר בעצמה עם פנס את החדר.
"אני גם מאוד בעד אור קטן במסדרון או בחדר. חושך הוא מפחיד, והוא מפחיד בצורה קדמונית. אור קטן יכול מאוד להרגיע את הילד, ויכול גם לשרת את ההורים, שצריכים לפעמים לקום באמצע הלילה לילד. עוד דבר שאני בעדו זה מוצץ ו‘טוטי סמרטוטי.‘ זה מרגיע, ואם משתמשים בזה נכון, וזה רק אמצעי ללילה, אז אין לי שום בעיה עם זה גם אם זה בגיל ארבע. עוד דבר שכדאי להקפיד עליו הוא לא לצפות בטלוויזיה ממש סמוך לשינה. כשצופים בטלוויזיה רגע לפני השינה, היא מכניסה פחדים. אפילו תוכנית תמימה כמו ’דורה‘ יכולה להביא חלומות על חטפני, ולא כדאי לשתול את הפחדים סמוך כל כך לשינה.“
ילדים רבים מפתחים פחדים בלילה ממפלצות בארון, אריות מתחת למיטה ושאר נחשים, נמרים וזאבים, שאורבים להם בחושך. איך מתמודדים עם זה?
יוליה טמיר: "אני נגד ספרים כמו ’פחדרון בארון‘ בגן וכל הספרים בסגנון. הגננת הקריאה את ’פחדרון בארון‘ בגן של הילד שלי והכניסה לו חרדות שלא היו קיימות בו. עד עכשיו לא הייתה מפלצת, ופתאום הוא חזר הביתה עם מפלצת, מת מפחד. אני בגישה שאומרת ’אין מפלצת.‘ אני מאמינה בטיפול הומוריסטי בדבר הזה, להריץ שטויות ולהראות לילד שזה כלום, אין מפלצת, ואנחנו לא עושים מזה עניין. אפשר לשים בארון סוכריות טופי או מתנה. הכל בגישה חיובית וברוח טובה.“
נעמי גוברין, מטפלת בהבעה ויצירה וביבליותרפיסטית, דווקא מאמינה מאוד בספרים שמדברים על הפחד מהחושך, המפלצות והלילה: "אני לא מסכימה עם הגישה שספרים ’מכניסים‘ לילד פחדים, כי אני חושבת שהפחדים האלה הם אוניברסליים, ואם זה לא היה נוגע לילד שסיפרו לו את הסיפור, הוא היה ממשיך הלאה. כנראה שמשהו נגע בנפשו, והסיפור נתן לו כלי ביטוי להתמודד עם זה.
"הסיפור ’פחדרון בארון‘ בעיניי מומלץ מאוד, וגם ’לילה חשוך אחד,‘ ואם הילד חווה קושי בלילה, סיוטים או פחד ממפלצות ודברים מפחידים אחרים, אני מאוד ממליצה לשבת עם הילד ולספר לו את הסיפור.
"זה מקום מוגן: הילד יושב צמוד להורה, הסיפור מאפשר סיום טוב, ואפשר לדבר עם הילד על הפחדים שלו או על הפחדים של ילדים אחרים בגן ממפלצות. זו הזדמנות לסיטואציה בטוחה להתמודדות, ולא באמצע הלילה, בחושך, מיד אחרי סיוט. מהניסיון שלי זה מאוד מרגש ילדים. הם מזדהים וגם מעבדים את זה במקום בטוח ולא רק מרגישים מוצפים כשזה תוקף אותם.“
אז מה לומר: יש מפלצת או אין מפלצת?
נעמי גוברין: "אני מציעה לא להגיד שיש מפלצת, כי אנחנו לא רוצים ’לשגע‘ את הילד וגם לא רוצים לאמת לו שיש מפלצות במציאות. ומצד שני, גם לא להגיד בנחרצות רק ’אין מפלצת.‘ בהחלט יש מקום לתת אישור לזה שהילד באותו רגע מפחד מהמפלצת. כדאי ללכת על האמצע. ’פחדרון בארון‘ נותן פתרון: למפלצת יש גם פחדים בעצמה, היא מפחדת מהילד. בסופו של דבר הוא מכניס את המפלצת למיטה שלו וכך הילד נותן גם לחלק המפוחד וגם לחלק המפחיד שבו מקום.
הסיפור השני, ’לילה חשוך אחד‘ הוא יותר הומוריסטי ומספר על ילדה שבחושך רואה את הבגדים שזרוקים אצלה בחדר כמפלצת. כשהיא מדליקה את האור, היא מבינה שזה רק בגדים ובחושך הדברים תופסים פרופורציות אחרות. זה מאוד מעודד את הילד.
"גם הספר ’איתמר צייד החלומות‘ של דויד גרוסמן עוסק בנושא פחדי הלילה. שם ההורה קשוב, אמפתי ונותן לילד כלים והכוונה שבעזרתם הוא יוכל להתמודד עם ’השד הכחול המפחיד.‘ הוא מעביר את המסר לילד שהוא סומך על יכולתו להתמודד, אבל גם נמצא במרחק קריאה (בחדר ההורים,
) במקרה הצורך. אבא של איתמר מאפשר לאיתמר לפתח את היכולת להתמודד עם ה‘שד המפחיד‘ ואינו משאיר אותו תלוי רק בהגנה ההורית".
מיכל דליות: "לדעתי, התפקיד שלנו כהורים הוא לגרש את המפלצת, לא להגיד לילד שהיא לא קיימת. כשהילד פוחד ממשהו, ואנחנו אומרים לו לא לפחד, מה עשינו? הרי הוא כבר פוחד. כשאנחנו אומרים לו לא לפחד, הוא עדיין פוחד וגם מתבייש כלפי עצמו בגלל הפחד. כדאי לבוא לחדר ולהגיד לה ’עופי מפה‘ או לבדוק בארון ולהגיד לילד ’אוי, זו מפלצת כזו רזה ופיצית, ממש מצחיקה‘ או ’אוי, זה גור קטן של מפלצת והוא מחפש ילד טוב שיסכים לו לגור כאן. אתה מסכים לזה, או שאתה רוצה שאגרש אותו.'"?
מה עושים אם הילד מתעורר שש פעמים בלילה מחלום רע? יוליה טמיר: "במקרה כזה, כנראה שהוא מבלף. הרבה ילדים משתמשים ב‘חלמתי חלום רע‘ כאמצעי להזעיק את ההורים. מדובר בדרך כלל בילדים שהתרגלו להיות מורדמים עם הנוכחות של ההורים בחדר. הדבר הזה גורם להם רצון לחוש שוב את קירבתו של ההורה כשהם מתעוררים במשך הלילה, וכך מתרחשות מספר יקיצות בלילה וקריאה לאמא. הם משתמשים בכל מיני תירוצים - יש ילד שאומר ’תכסה אותי‘ ויש ילד שאומר ’אני צמא‘.
"ויש את הסיוטים. הסיוטים בדרך כלל עובדים הכי טוב, שכן בתגובתיות של הורה לסיוט יש משהו מאוד מחזק. בדרך כלל מקבלים התייחסות רכה והורה אולי אפילו מסכים להכניס למיטה אחרי סיוט, ואז זה הופך לכלי. מסיוט זה הופך לבעיה התנהגותית משנית, ואז כבר פועלים בדרך אחרת, של הצבת גבולות קלאסית. הורה צריך להבדיל בין תירוץ לבין סיוט אמיתי. בסיוט הילד לא רק יגיד ’חלמתי חלום רע,‘ אלא ידע לספר על מה הוא חלם.“
ומה עם החשש שהסיוטים מגיעים מסיוט אמיתי שקורה לילד במציאות ואנו ההורים לא מודעים אליו?
מיכל דליות: "במקרה כזה, הסיוטים לא יהיו הסמן היחידי. אם הילד ממשיך לאכול טוב, להיות שמח ולהתנהג כרגיל בשעות הערות שלו, זה אומר שכנראה הסיוטים לא מגיעים מאיזה אירוע טראומטי שהוא חווה.“
יוליה טמיר: "אם יש אירוע טראומטי, אנחנו מקבלים מהילד חלומות מאוד קונקרטיים, שנצליח להבין מהם שהילד חווה חלילה משהו קשה, התעללות וכדומה. לרוב, הסיוטים הם ממקורות הרבה פחות איומים. כמובן שילד עם הרבה סיוטים צריך ללכת לטיפול. עוד לפני כן כדאי מאוד לפנות לגננת ולברר אם יש משהו במסגרת שיכול לגרום לתופעה. הסיבה יכולה להיות אפילו שהילד לא מפותח מוטורית כמו בני כיתתו והוא מרגיש נחות בהשוואה אליהם. חשוב לברר את הסיבה, ואז לפעול לפיה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם