להתראות כיתה א': מספר ההשעיות מבתי הספר גדל בהתמדה
בנכם בן השש עוד לא התרגל לשבת בכיתה בשקט? בתכם בת השבע רבה בחצר עם הבנות? ראו הוזהרתם: את הנזיפות והעונשים החינוכיים מחליפה בתקופה האחרונה עלייה דרמטית במספר ההשעיות מבית הספר. ההורים אובדי עצות והמומחים מודאגים. משרד החינוך בתגובה: "התלמידים רואים בהשעיה עונש חמור"
"הילדה צריכה להירגע בבית, לנוח", הודיעו שוב מבית הספר והשעו אותה ליום אחד. משם העניינים החלו להתגלגל במדרון: השעיה ועוד השעיה ועוד אחת. ג' התרגזה, והתגובה שלה הייתה בהתאם. המחיר: השעיה למשך שלושה ימים, בסמוך לחג, כך שג' בילתה במשך שבוע שלם בבית. "היה לה מאוד כיף בבית, למרות שהבהרנו לה שזה עונש ולא מתנה. לנו היה פחות כיף", אומרת אמה של ג'. "לא יכולנו ללכת לעבודה, וממילא המסר לא עבר אליה כמו שצריך. בשבילה זה צ'ופר. היא החליטה לעשות בעיות בבית הספר כדי לשבת בבית, וזה עבד.
היועצת ביקשה שנלך איתה לאבחון, ניסינו לחפש פתרונות, ובסוף, כשזה לא עבד, החלטנו להעביר אותה בית ספר, למוסד חינוכי עם אוריינטציה אחרת, שיידע להתמודד איתה".
הפרט החשוב ביותר בסיפורה של ג' הוא העובדה שכל כולה בת שבע, תלמידת כיתה א'. אצל ג', כמו אצל תלמידים רבים אחרים, "שלום, כיתה א'" מקבל משמעות נוספת.
ג' לא לבד. באחרונה נתפס תלמיד כיתה ב' כשהוא מציץ כמה פעמים לשירותי הבנות. הורי התלמידות איימו שאם לא ירחיקו אותו, הם לא ישלחו את הבנות לבית הספר. בסופו של דבר הוחלט להשעות אותו. הילד נשבר, איבד את האמון בבית הספר, והוריו נאלצו להעבירו למוסד חינוכי אחר.
השעיות תמיד היו חלק ממערכת החינוך, אבל בקרב הורים רבים הולכת וגוברת התחושה שהאצבע נעשתה קלה על ההדק. לראיה, העובדה שהשעיות בכיתה א' הן כבר לא דבר נדיר. מצד אחד ניצבים ילדים כואבים, הורים מוטרדים ומומחים ואנשי מקצוע שטוענים שהשעיה היא לא פתרון לכלום; מהצד השני, משרד החינוך, שנתלה במילות הקסם: "חוזר מנכ"ל", אותו מסמך שמאפשר השעיית תלמידים מבית הספר, גם בכיתות הנמוכות ביותר.
כל הניסיונות לחלץ מאנשי משרד החינוך נתונים עלו בתוהו. גם בוועדת החינוך של הכנסת אפשר למצוא אך ורק נתונים על הרחקה ממוסדות החינוך, כלומר השעיה משודרגת - לצמיתות. הסיבה פשוטה: אין פיקוח על השעיות. הגורם הבכיר ביותר שאליו מגיעים הנתונים הוא מפקח בית הספר, ושם הדבר נעצר. במשרד החינוך אין מי שאוסף את הנתונים, וממילא לא יכול להסיק מהם את המסקנות המתבקשות.
על פי הנחיות מנכ"ל משרד החינוך, מנהל בית ספר רשאי להרחיק או להשעות תלמיד במקרה של אלימות חריגה לתקופה של עד שמונה ימים, ולהאריכה במידת הצורך. המנהל נדרש לבחון אם התלמיד המושעה צריך להיות בטיפולה של מערכת אלטרנטיבית, חוץ בית ספרית, בעת ההשעיה. במקרים חריגים, כשקיים חשש שהתלמיד יסכן את עצמו ואת הסביבה, המנהל רשאי להרחיק את התלמיד מהמוסד החינוכי עד לבניית תוכנית תמיכה מיוחדת, ובכלל זה מציאת מסגרת חלופית.
בדגם של תקנון בית ספרי על פי חוזר מנכ"ל לשנת תש"ע, כפי שמופיע במרכז המחקר והמידע של הכנסת, בסעיף "ההתנהגויות המצופות", אפשר למצוא "כללים להתנהגות בזמן שיעור" וביניהם ישיבה במקום, הבאת הציוד הנדרש לשיעור והוצאתו מהתיק, הקשבה ולמידה, השתתפות בשיחה ובדיון ברשות המורה ובאופן
בסעיף "טווח התגובות במקרה של הפרה", מופיעים רישום במזכירות בסעיף "התנהגות", שיחת בירור עם התלמיד, שיחה עם ההורים, הודעה בכתב להורים, מניעת כניסה לשיעור והשעיה בתוך בית הספר לכמה ימים על פי שיקול דעתו של המנהל, בהשגחת מבוגר ובהתאם לאפשרויות של בית הספר, ו"במקרים חמורים של הפרעה בזמן שיעור, השעיה מבית הספר על פי שיקול דעת המנהל".
עילי, תלמיד כיתה א' מירושלים, לא קרא כנראה את החוזר. "הוא ועוד ילד מהכיתה התחילו להתווכח על הכדור בהפסקה", מספרת אמו של עילי. "הילד נתן לעילי מכה בכתף, ועילי החזיר לו בעיטה. בעיטה חזקה מאוד. הילד התקפל ונהייתה דרמה שלמה. למחרת קיבלנו מכתב שמודיע לנו שבפעם הבאה שעילי מסתבך, הוא יושעה מבית הספר".
איך עילי קיבל את ההשעיה?
"האמת היא שבהתחלה הוא היה מאוד עצוב, מה גם שנתנו לו משימות לימודיות. הוא הבין שיום כיף לא יהיה כאן, אבל מהר מאוד, אחרי שהוא חזר לבית הספר, הבנתי ששום דבר לא עומד להשתנות לטובה. הוא סיפר לכל הילדים כמה היה לו סבבה בבית, ואחת המורות גם סיפרה שהיא שמעה אותו אומר: 'אני אפריע בכוונה, כדי שישלחו אותי הביתה'. אני יכולה להבין את זה באיזשהו מקום. הילד היה צריך לשמור על כבודו העצמי".
"התחושה הזו של הורים שתופעת ההשעיות אכן הולכת וצוברת תאוצה, נכונה", אומר ד"ר יצחק קדמן מהמועצה לשלום הילד, ומספר על פניות של הורים שהולכות ונערמות על שולחן המועצה בדיוק סביב הנושא הזה. "אף אחד לא רוצה לאסוף את הנתונים. משרד החינוך לא רוצה לדעת עליהם, והכל תחת הכותרת הלא אמינה ולא אמיתית של 'אפס סובלנות לאלימות'.
"מאפס סובלנות לאלימות נשארה רק הכותרת של'אפס סובלנות'. השעיה היא לא עונש ולא מעשה חינוכי. אני לא אומר שאסור לתת עונשים, שזה לא יובן לא נכון. אני רק אומר: אם אתם משתמשים בענישה, תשמשו בענישה חכמה. בעיני, השעיה היא תרופת אליל וכידוע, תרופות אליל הן לא אפקטיביות גם אם מכפילים את המינון שלהן. אנחנו אומרים לילד: קח חופשה רשמית מבית הספר, ואולי כך נציק גם להורים שלך, שלא יוכלו ללכת לעבודה".
אם לא השעיה, מה כן?
"ילד קשקש על הקיר? אדרבה, תן לו עונש חינוכי להביא מהבית מברשת וקצת סיד, לצבוע. גם אם לא ייצא יפה - ייצא חינוכי. ילד שפוגע בילד אחר, שיגיש עבודה על המשמעות של פגיעה. אם זה היה תלוי בי, הייתי משאיר את הילד שעה נוספת בבית הספר. במקום זה אנחנו אומרים לו: קח רישיון ללכת לקניון או לים בזמן הלימודים. כבר ברור לנו שאם לא נגעת בשורש העניין, אותה תופעה תחזור מחרתיים.
"אין סובלנות, אין סבלנות, לא מוכנים להכיל תלמידים גם ברגעים היותר קשים שלהם. חלק, אגב, מושעים בגלל דברים שוליים לחלוטין וחלק בגלל דברים יותר חמורים, אבל אף אחד לא בודק מה הרקע של הדברים. יכול להיות שיש תלמיד שלפתע פתאום הפסיק ללמוד ומפריע בצורה יותר שיטתית, כשקצת מאמץ לגלות מה עומד ברקע יכול להעלות עובדות חשובות, כמו למשל שהוריו התגרשו לאחרונה או שהוא עצמו סובל מאלימות".
כוח משימה מיוחד של איגוד הפסיכולוגים בארצות הברית בדק ובחן את מדיניות "אפס סובלנות" (שמקורה אמריקאי, והיא אומצה גם במשרד החינוך הישראלי), ומצא שבמקום להקטין את הסבירות להפרעה, השעיה מבית הספר באופן כללי נראית כגורמת לשיעורים גבוהים יותר של התנהגות בלתי הולמת בעקבותיה ולהשעיה נוספת.
סיפורו של ר', תלמיד כיתה א' מהמרכז, יכול להצביע על מהלך שסופו ידוע מראש. "מה שקדם להשעיה היה התנהגות שובבית בין ילדים שלא הובאה לידיעתנו", מספרים הוריו. "משחקי שובבות בין אם בתוך הכיתה, כמו דיבור ועמידה והפרעה לשיעור, ובין אם בחצר על מקום במשחק, כלומר תור במשחק או ריב על משחק עצמו. ההשעיה הגיעה בהפתעה גמורה, ללא אזהרה מוקדמת וללא מכתב מקדים על הופעת התנהגות זו, או לפחות שיחת הבהרה איתנו על ההתנהגות שלו. ביום שבו הוא הושעה הייתה לנו שיחת בוררות עם המנהלת שבה היא קבעה חד צדדית שהילד שלנו הוא הפוגע. מעין תסמונת המורה שרואה רק את המהלך האחרון, ומי שנתן את המכה האחרונה הוא האשם".
איך הגבתם?
"בחוסר הבנה מוחלט. בטח לא כך מטפלים בהתנהגות כזו. זו הרגשה של חוסר הקשבה, חוסר מקצועיות וחוסר יכולת לראות את הילד ולהבין מצבים שונים. הילד עצמו הרגיש שכל המבוגרים האחראים נגדו ולא מאמינים לגרסה שלו, ולפי הרגשתו כולם שקרנים".
בעקבות ההשעיה הציעו לכם מטעם בית הספר טיפול מקיף יותר?
"הטיפול שהוצע היה 'מערכת התאווררות', כלומר יציאה תכופה יותר לפינת החי ולשיעורי התעמלות על מנת לשחרר אוויר, מה שאומר בעצם הצמדת תווית של ילד מופרע וחריג שלוקה בהפרעות קשב וריכוז ובהיפראקטיביות. מאז ההשעיה לא רק שלא חל שיפור - זו הייתה נבואה שהגשימה את עצמה.
"ההתנהגות נהפכה ליותר גרועה, ונוצרה הרגשה שכל דבר קטן גורר עונשים כבדים יותר, עד כדי הרחקה לשלושה ימים מלאים ודרישה שהילד ייקח תרופות הרגעה ללא אבחון על ידי אנשי מקצוע אלא רק על ידי מנהלת ופסיכולוג בית הספר. בסופו של התהליך והסבל הגדול של הילד והמתחים הרבים שלנו, העברנו אותו לבית ספר אחר, דמוקרטי, שם הוא פורח ומחזיר לעצמו את הצבע ללחיים. ההתנהגות החברתית שלו טובה מאוד וגם מבחינה לימודית הוא משתפר כל הזמן, רק מפני שנותנים לו את המקום ורואים אותו כפי שהוא. בלי תוויות מיוחדות".
"השעיה היא דרך ענישה מקובלת לאחרונה בגלל מגבלות כלי הענישה שעומדים לרשות המורים", מסבירה ד"ר עדנה כצנלסון, פסיכולוגית קלינית וחינוכית. "זה נחשב לכלי לא תוקפני, שמורים משתמשים בו, כיוון שהם מרגישים חסרי אונים מול תלמידים בעייתיים. לעתים השעיית תלמיד היא דרך תגובה שבאה במקום התמודדות חינוכית המבוססת על דיאלוג ועל דרכי תגובה מותאמות מבחינה חינוכית. לעתים קרובות השעיה היא דרך תגובה שבאה למנוע כעס של הורים על ילדים שנפגעו מילד בעייתי. לעתים השעיה היא דרך להקפיא זמן עד שבית הספר ימצא דרכי התמודדות או עד שיועצת בית הספר או פסיכולוג בית הספר, יתפנו לטפל בילד".
מניסיונך , איך השעיה מהלימודים עשויה להתפרש על ידי ילדים, בפרט צעירים במיוחד?
"ילדים רגישים עלולים לקבל השעיה כדחייה ולהגיב אחריה רע יותר. גם ילדים צעירים, בכיתות א'-ג', עלולים לפרש השעיה כאי יכולת של המערכת להכיל אותם, מה שיגרום להסלמת החרדה, ועלול לגרום להסלמת ההתנהגות הבעייתית או לתגובת דיכאון. ילדים שרואים את בית הספר כמטרד, מגיבים להשעיה כאל פרס, כך שההתנהגויות שבעטיין הושעו יגברו. השעיה מבית ספר עלולה להיות גם עונש להורים, שצריכים למצוא פתרון לבעיית הילד בשעות הלימודים. יש מקרים שבהם השעיה עלולה לגרור תגובה חריפה של ההורים כלפי הילד, מעבר למה שהמערכת ציפתה".
להשעיה, על פי כצנלסון, יש מקום רק בתנאים חריגים מאוד: היא אינה מועילה לילדים צעירים, לילדים בעלי חרדת דחייה או לילדים שהוריהם מוכרים כמי שעלולים להעניש אותם בחומרה, לילדים שייהנו מימי החופשה הלא צפויים, או ככניעה ללחץ הורים אחרים - אלא אם נחוצים יום או יומיים לגיוס גורמים טיפוליים.
"חשוב להגדיר השעיה לא כדרך להיפטר מהילד אלא כדרך לאפשר לו לחשוב על מה שאירע, ולמערכת להתארגן לטפל בבעיה. השעיה כעונש היא בעייתית. השעיה אינה דרך לבייש ילד והיא צריכה להתבצע רק לאחר שמיידעים את כל הגורמים החינוכיים שהחוק מחייב - ההנהלה והפיקוח, לאחר סיכום עם הורה הילד, ולאחר שנבדקו כל החלופות העדיפות. במדינת ישראל, מעבר להיבטים החינוכיים, יש לקחת בחשבון גם את הנושאים הביטחוניים שבהשעיית ילד".
"זה לא עובד", מסכים יוני צ'ונה, מנכ"ל משותף במרכז SOS ללימודי אלימות בישראל, הפועל לחינוך ולהקניית כלים להתמודדות עם מצבי אלימות וחיזוק המרקם החברתי בחיי היומיום. "כשם שבתי חולים לא קמו כדי לטפל בבריאים, בתי הספר לא קמו כדי לטפל במחונכים, ביפים ובאמיצים, אלא באלה שהכי צריכים את העזרה".
אולי ריבוי ההשעיות בא לספק מענה לתחושה הכללית שהאלימות בבתי הספר התגברה?
"התחושה של האזרח לפיה האלימות בבתי הספר התגברה מנוגדת לעובדות. ב-20 השנים האחרונות אין שינוי באלימות הבית ספרית ואין שינוי במספר התיקים שנפתחים על אלימות גופנית בבתי הספר. אלו נתונים המבוססים על מגוון מחקרים. מה שכן השתנה הוא אחוז המעורבות בעבירות פליליות מחוץ לבית הספר, ולכן גם תחושת חוסר הביטחון גוברת.
"כשאתה מפעיל השעיות, אתה לא מקטין את מספר העבירות מחוץ לבית הספר, אתה מגדיל אותן. להאמין יותר מדי בכלים של ענישה זו תפיסה אמריקאית שלא פתרה שם את האלימות, ועל כך מצביעים הנתונים הברורים. עונשי המוות הקטינו אצל האמריקאים את מספר מקרי הרצח? 'זבנג וגמרנו' הוא פנטזיה. ההשעיה היא לא עונש מרתיע ולא גורמת לשינוי התנהגות. משעים ילד ליום או יומיים, ואז הוא חוזר. כמו כל יצור אנושי הוא רוצה מינימום כבוד, ואחרי שהשפילו אותו בהשעיה, מה הוא אומר? סבלתי ולמדתי לקח, כדאי שאתנהג יפה? ממש לא. הוא אומר: זכיתי ביום חופש".
מדוע מתעקשים על שיטת ההשעיות?
"פולו דה מאני: השעיות זה בחינם. הן מאפשרות למערכת החינוך להיות חזקה בלי כסף. מי יכול להיות נגד? אם רוצים להראות מדיניות אמיתית, שיראו נתונים. על מה זה מבוסס? איפה הוכח שהשעיה עובדת? לא יכול להיות שבבתי הספר האלימות יורדת ואחרי זה אנחנו מקבלים גל של דקירות ואומרים: 'אנחנו בסדר'. אין פה שתי חברות".
"לדן היה מאוד קשה בכיתה", מספרת אמו של תלמיד כיתה א' מהצפון. "באופן כללי מעברים קשים לו, וכך היה גם המעבר לכיתה א'. הוא השתולל נורא והרעיש, התפרק ולא היה מוכן לשמוע אף אחד. המנהלת קראה לו, אבל הוא התיישב על הרצפה ולא הסכים לצאת מהשיעור. מבחינתה של המנהלת, זה שהוא לא מקשיב למבוגרים היה חציית גבולות. היא ראתה בזה מעשה מאוד חמור, והציעה שהוא יישאר בבית יום אחד. לא צ'יפרתי אותו כמובן. ישבתי איתו יום שלם, שיבין שזה לא יום של כיף אלא השעיה. זה היה יום מבוזבז".
את חושבת שהוא למד מזה משהו?
"ממש לא. לי ברור שרק בשיתוף פעולה שלנו עם בית הספר משהו יכול להשתנות לטובה. עוד הרחקה ועוד הרחקה לא תגרום לו לשנות או להבין את המסר, הכביכול חינוכי".
אלי זוהר ניב, יועצת משפחתית ומנחת הורים בכירה במרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים, מספרת על מה שהיא מכנה "התופעה", כלומר השעיות של ילדים בכיתות א'-ג': "בזמן האחרון באות אלי לא מעט משפחות עם ילדים בכיתה א', שמשעים אותם מבית הספר. בבתי ספר רבים, אפילו בכיתה א', ישנם 40-35 תלמידים בכיתה. המורות לא יכולות להתמודד, אין משאבים. אם ילד מתקשה, אין דמות שיכולה לקחת על עצמה להקדיש לו זמן בצורה אישית ולעזור. אבל יש ילדים שצריכים את תשומת הלב האישית הזאת. יש היום ציפייה מצד מערכת החינוך שילדים שבאים לבית הספר יבינו מיד את התפקיד שלהם - להיות תלמידים - ואת כל מה שמשתמע מזה: לשבת יפה, להכין שיעורים, להיות בשקט".
לכאורה דרישות סבירות.
"לטעמי, יש פה בעיה מאוד גדולה, כי לא יכול להיות שילדים בכיתה א', שחלקם לפעמים עוד לא בני שש, באמת ימלאו אחר הציפיות האלו. זו ציפייה לא ריאלית של המערכת. אני שומעת מהרבה מאוד הורים שבכיתה א' ישר מתנפלים על הילד ואומרים לו לשבת וללמוד לעשות ושיעורי בית. בהתחלה יש התרגשות, והילד מנסה לעמוד בדרישות, אבל זה יותר מדי מעיק ומלחיץ, ויש אווירה של לחץ בבתי ספר. הילדים מגיבים לא טוב. ילדים שיש להם קשיים כלשהם - וזה לא חייב להיות בעיות של קשב וריכוז - אפילו קושי להחזיק עיפרון, להעתיק מהלוח, לעמוד בקצב, נשארים מאחור ומפתחים תסכול שגורם להם להתנהג בצורה איומה ונוראה. וככל שכועסים עליהם יותר, הם יותר מידרדרים במדרון.
"אם ילד לא מיישר קו ועושה מה שמבקשים ממנו, הוא בבעיה. זה בעייתי כי כבר בתחילת הדרך בבית הספר הילדים האלו חווים כישלון ומרגישים שהם לא שווים. אם הילד הזה הוא גם תלמיד לא טוב, מתייחסים אליו בתור טיפש. ואני חשבתי שככה היו מתנהגים פעם ושזה מאחורינו. כשילד מתחיל כך את הרומן עם המערכת החינוכית, הגירושים כתובים על הקיר. זה מפח נפש מאוד גדול גם לילד וגם להורה".
מהן האפשרויות הניצבות בפני הורים מיואשים?
"הורים רבים שהילדים שלהם מושעים כבר בכיתה א' מתחילים לחפש פתרונות מחוץ לחינוך הציבורי, כמו חינוך אנתרופוסופי, בית ספר דמוקרטי, בית ספר לאמנויות. אבל גם בכך יש הרבה בעיות. למשל, בתי ספר אנתרופוסופיים מבוססים על מערכת אמונות והתנהגויות מסוימות שאינה זהה בהכרח לזו שבה דוגלים ההורים וזה יוצר בעיות. מעבר לכך, אלו בתי ספר מאוד יקרים".
אפשר למצוא פתרונות בתוך המערכת הציבורית?
"זה לא פשוט כי אין משאבים, וגם למורים אין דרכים להתמודד עם ילד שנמצא בקשיים. לפעמים מצמידים לילד חונך. זה יכול לעזור, אבל זה דורש תקציבים. אני יודעת שבבתי ספר מסוימים מצמידים לתלמידים כאלו תלמידים מכיתות גבוהות יותר, וזה רעיון טוב. חוץ מזה, צריך שהכיתות יהיו קטנות יותר, שהמורות בכיתה א' יהיו מנוסות ולא חדשות, שייתנו לילדים להיכנס ללימודים בהדרגה ולא בבת אחת, שהלימודים יהיו חווייתיים יותר. ילד לא צריך להגיע לשום הישגים בכיתה א'. גם אם הוא לא קלט את הקריאה, זה לא נורא. משהו בתפיסה חייב להשתנות".
במשרד החינוך מפנים לעינב לוק, מנהלת היחידה לקידום אקלים בטוח וצמצום אלימות בשירות הפסיכולוגי הייעוצי במשרד. "משרד החינוך שם יעד לצמצם את האלימות במוסדות החינוך ואכן כל הנתונים בארץ מעידים על ירידה במגמת האלימות", אומרת לוק. "בתחילת שנת תש"ע פורסם חוזר מנכ"ל חדש בדבר מדיניות משרד החינוך. כדי לצמצם אלימות ולגרום לאקלים בטוח, צריך לעשות הרבה פעולות פרו-אקטיביות: שאלונים, נתוני מיצ"ב, בדיקה באילו כיתות רמת האלימות יותר גבוהה ועוד. בית הספר בונה תוכנית התערבות במטרה להגביר את תחושת השייכות של הילדים אליו".
ועדיין , אין פיקוח מלמעלה על מספר ההשעיות.
"הנתונים נאספים בתוך המוסד החינוכי ומדווחים למפקח בית הספר למטרות למידה והתייעצות. תפקידו של המפקח לוודא שבית הספר משתמש בסך כל הכלים ולא רק באחד מהם. הנתונים לא נאספים על ידינו כמטה ולכן אני לא יכולה לספק מספרים. אבל המדיניות מאוד ברורה: גם אם משעים, ההשעיה לא נועדה להוציא את הילד מבית הספר אלא לומר: מרגע שאתה חוזר יש הזדמנות לשינוי. המגמה איננה מגמת הנשרה והוצאה מבית הספר".
משיחות עם הורים שילדיהם הושעו עולה כי הילדים רואים בהשעיה פוטנציאל ליום כיף.
"הילדים רואים בזה עונש מאוד חמור. במקרים שההורים מאפשרים שזה יהיה יום כיף, זה לא יהיה משמעותי, אבל כשבית הספר והבית מבינים שצריך להציב גבול מאוד חמור לילד וצריך לעצור את זה בשלב הזה, וההורים שותפים לעניין, התגובה מאוד אפקטיבית. חוץ מתגובה משמעתית יש היום תגובה טיפולית, מהגיל הצעיר ועד הגיל הבוגר. כשאנחנו מזהים בעיות של אלימות וחוסר גבולות, אנחנו ממליצים להורים להשתלב בתוכנית התקשרות במטרה לעודד את הילד להתנהגות נורמטיבית. בגילאים יותר מבוגרים יש תוכניות נוספות.
"השאלה היא מה אנחנו עושים מראש כדי לצמצם את ההתנהגויות האלה ולא רק איך אנחנו מגיבים אליהן. כשהשעיה לא נעשית בדרך מיטבית ולא בשיתוף עם ההורים, היא עלולה ליצור חוויית ניכור, והיא כשלעצמה מאוד בעייתית. כדי שהיא תהיה אפקטיבית, היא צריכה להיעשות בדרך הנכונה ובמינון המכון, ולהעביר את המסר שאנחנו לא מוותרים על התלמיד".
מתי החלו ההשעיות לשמש כלי גם במסגרת החינוך המיוחד?
"באופן עקרוני חוזר מנכ"ל מתייחס לכל התלמידים, כולל תלמידי החינוך המיוחד. גם מהם מצופה לא
לנהוג באלימות. שם הקריטריונים מתי ואיך ובאיזו סיטואציה נלקחים ביתר הקפדה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם