מועדון קרב: איך מתמודדים עם ילד בגיל ההתבגרות?
רק אתמול הם חיבקו אתכם, שיתפו אתכם, התלוו אליכם והכירו לכם את חבריהם. עכשיו נדמה שהם רק מחכים שתצאו להם מהחדר, מהווריד ומהחיים. איך שורדים את גיל ההתבגרות בלי לאבד את הראש ואת הילד? כתבתנו יצאה למסע בירור נוקב אצל המומחים
"ההתנהגות שאת מתארת," אומר לי פרופ' עמירם רביב, דיקאן בית הספר לפסיכולוגיה במרכז ללימודים אקדמיים באור יהודה, כשאני מקוננת בפניו על השינויים הללו, "אופיינית לגיל ההתבגרות, כפי שהוא נתפש כיום על ידי הפסיכולוגים."
מתי אפשר לומר שילד או ילדה הגיעו לגיל ההתבגרות?
"מהבחינה הפסיכוביולוגית, גיל ההתבגרות הוא הגיל שבו מתחילים להתהוות סימני מיניות כמו שיעור, מחזור, השמנה. תהליך הצמיחה לגובה אף הופך איטי יותר עם הופעת הסימנים הללו."
באילו גילים מדובר?
"אם בעבר נטען כי גיל ההתבגרות חל בגילים ,18-13 כיום התפישה הפסיכולוגית גורסת כי הוא חל בין הגילים ."30-10
מה הוביל לשינוי בתפישה הפסיכולוגית?
"מה שהוביל לשינוי הוא הגיל המוקדם שבו החלו להופיע סימני המיניות הללו. כיום וסת ראשונה מופיעה כבר בקרב ילדות בגילאי .12-11 סימני מיניות מוקדמים מופיעים גם אצל בנים, למשל קרי לילה, אך הם פחות מובהקים ויש על כך פחות נתונים. ולפיכך גם המאפיינים ההתנהגותיים של הגיל הזה מקדימים."
בגיליון אוקטובר 2011 של נשיונל ג'יאוגרפיק כתב דיוויד דובס מאמר מופתי העוסק בחקר מוחם של המתבגרים המודרניים. הורי מתבגרים שיקראו אותו לבטח ימצאו נחמה בצרת הרבים המתוארת בו, ואולי אף יראו נצנוצי אור בקצה המנהרה הקפריזית הזאת.
"הם אימפולסיביים, נתונים למצבי רוח, מוציאים אותנו מהדעת," מתאר דובס - בעצמו הורה למתבגר - את המתבגרים, ואף מצטט ממחזה של שייקספיר, "מעשיית חורף," את דבריו של רועה האומר כי "אם זה היה בידיים שלי, לא היה שום גיל בין גיל 10 ל,23- או לפחות שברווח, בחורים היו ישנים: כי בין לבין הם לא עושים כלום חוץ מלהכניס נקבות להריון, לצאת נגד הדור הישן, לגנוב, לריב." (תרגום: דורי פרנס, הוצ' ידיעות ספרים).
מה קורה בגיל הזה שמהלך על הורים אימה?
פרופ' רביב: "ראשית, בתקופות קודמות כמעט לא הייתה תקופה של התבגרות - היית ילד או בוגר. רק ב150- השנים האחרונות החלה האדרת הילדות. החברה המערבית, ברובה, נותנת כבוד לילד ומבינה שתהליך הכשרתו לאדם מבוגר הוא ממושך, משום שהוא נדרש לרכוש מיומנויות שונות כדי להיהפך למבוגר. בנוסף, בגיל הזה המתבגר עוסק בטיפוח הזהות שלו.
"אפשר להמחיש זאת באמצעות שיר של 'הדג נחש,' שמגדיר, לדעתי, את גיל ההתבגרות, ובו נכתב:
זה למעשה הדימוי הקלאסי של מתבגר, שקיים רבות גם בספרות ובקולנוע.
"נכון. למשל בספרו של ג' ד' סלינג'ר, 'התפסן בשדה השיפון,' מוצג המתבגר הקלאסי שעוזב את בית ההורים, מחפש את עצמו ומנסה להגדיר את עצמו על דרך ההנגדה מהוריו."
התופעות שעושות "שם רע" למתבגר מאפיינות את כלל המתבגרים?
"אפשר לומר שרק בקרב 20 אחוזים מהאוכלוסייה המתבגרת התופעות הללו מופיעות בעוצמות גבוהות. בקרב מרבית המתבגרים הן מופיעות בעוצמה פחותה יותר."
לעתים מתבגר סוער אחד במשפחה עלול להפוך את התא המשפחתי לזירת קרב, שבה כולם יוצאים נפסדים ומותשים. אבל לא חייבים להגיע למצב הזה, אם מבינים את מהות התהליך שחווה המתבגר.
מיכל דליות, אשת חינוך ומנהלת "מרכז דליות" - מרכז הכשרה, הדרכה וייעוץ, מציינת כי "מהולדת התינוק, לאורך כל חייו, הוא עובר תהליך של ספרציה (היפרדות מהוריו) ואינדיבידואליזציה (ייחודיות ועצמאות.( בגיל ההתבגרות יש לכך ביטוי רב-עוצמה, המשפיע הן על המתבגר והן על המשפחה. ההיפרדות מההורים היא בעצם השתחררות פסיכולוגית מהתלות בהם, שמאפשרת למתבגר להכיר את הוריו כבני אדם ולהכיר את עצמו כנפרד מהם ולא כחטיבה אחת איתם."
תהליך המלווה לעתים במאבקי כוח.
פרופ' רביב: "בגיל ההתבגרות קורה בעצם מה שקורה לפעוטות שלנו בגיל שנתיים, המוכר כ'גיל שנתיים הנורא.' הרי גם כשהפעוט שלנו בן שנתיים, אנחנו, ההורים, עם כל חוכמתנו, נכנסים איתו לפעמים לקלאשים מיותרים. הורים למתבגרים צריכים להבין את רצונם בהיפרדות ונבדלות מהם."
דליות: "בראשית התקופה הזאת יש ירידה ברמת ההזדהות של המתבגר עם ההורים ומתחילה הזדהות עם דמויות אחרות כמו אלילי זמר, מדריכי תנועות נוער, כוכבי קולנוע."
לדברי פרופ' רביב, אחד הדברים שמתסכלים הורים למתבגרים הוא הידיעה שהם מגדלים ילד וחושבים שהם מהווים סמכות בעיניו, ואז עם בוא גיל ההתבגרות הם מגלים שהם, לעתים, כלל לא נחשבים סמכות.
"בתקופת הילדות," הוא מסביר, "הילד רואה בהוריו מקור ידע וסמכות וברור לו שהם יודעים מה טוב בשבילו, ואילו בגיל ההתבגרות עולה המשקל של קבוצת השווים - המתבגרים האחרים בחייו."
הוא מפסיק לסמוך על הוריו?
פרופ' רביב: "המתבגר סומך על המורים מבחינת הידע, על החברים מבחינת הבילויים, ובנוגע להורים - הוא מבין שהם רוצים את טובתו, אך הוא לא סומך על דעותיהם."
מה שלא תמיד עולה בקנה אחד עם תפישת ההורים את ילדם ו/או את החברים שעמם הוא מבלה.
דליות: "החברים בתקופה הזאת הם קבוצת התמיכה של המתבגרים, ובה הם זוכים להרגשת שייכות חדשה. ההתנתקות הרגשית מההורים יכולה לגרור תופעות של ניכור, התמרדות ועוינות כלפי ההורים, אולם רק על ידי ריחוק יגבש המתבגר אוטונומיה פנימית מספקת."
מה ההורה צריך לעשות כדי להימנע ממאבקי כוח עם המתבגר/ת שלו?
פרופ' רביב: "המתבגר הוא יצור שכלתן ויש לו כלים קוגניטיביים משוכללים, ולכן מסובך להיכנס עמו לוויכוח. רצוי להעביר את הסיטואציה המשברית לפסים של דיון. באופן הזה המתבגר גם ילמד כיצד לנהל משא ומתן."
פרופ' רביב מדמה את ההתנהלות הרצויה בין הורה למתבגר למשחק מטקות, "שבו שני משתתפי המשחק מעוניינים להמשיך לשחק ולכן לא יקשו אחד על השני בחבטות כדור שלא יהיה ניתן להגיע אליו." זאת, הוא אומר, "בניגוד למשחקי טניס וטניס שולחן, שבהם המטרה היא להביס את השחקן המתחרה."
אבל לא תמיד אפשר להימנע מוויכוח.
דליות: "אותם 'ברקים ורעמים,' מריבות או עימותים בין הורים למתבגרים חשובים להתפתחות האינדיבידואלית של המתבגרים. ואילו חסרונם יבוא לידי ביטוי בשלב מאוחר יותר בחייהם - כשהם יבחרו במה שההורים רוצים או שהם ינקטו בהיפך המוחלט ויעשו 'דווקא' להורים."
פרופ' רביב: "המטרה היא לא להימנע מוויכוח אלא לא לומר דברים שאחר כך ההורה יתחרט עליהם. ההורה לא אמור להביס את הילד שלו, אלא לומר לו שיש ביניהם חילוקי דעות, ושעדיין יש דברים שבהם ההורה קובע."
והנה הגענו לסמכות ההורית והצבת גבולות.
פרופ' רביב: "ההורה לא אמור להיות חבר של הילד. הוא צריך להפגין אהבה ואמפתיה כלפיו ולהיות מה שפחות שיפוטי. עליו לעשות הפרדה בין לאהוב את הילד ובין לא לקבל את ההתנהגות שלו. הורה שברור לו על מה הוא לא מוותר בחינוך - למתבגר שלו יהיה הדבר ברור. אבל אם בילדות ההורה לא הציב גבולות לילד ולא לימד אותו איפוק - המתבגר ינצל זאת לכדי סחטנות רגשית, כדי להחליש אותו. אם ההורה הניח תשתית של חום, אהבה, אמפתיה, סמכות וגבולות בתקופת הילדות של ילדו - יהיה לו קל יותר להתמודד עם בנו או בתו המתבגרים."
במאמרו כותב דובס ש"מובן שאנחנו, ההורים, טועים פעמים רבות כשאנו מנסים לנווט בקו התפר שבין עזרה לילדינו ובין עצירה בעדם בזמן שהם מסתגלים לחיים הבוגרים," ומציין כי מחקרים מראים "שכאשר הורים חווים קשר טוב עם ילדיהם המתבגרים ומדריכים אותם ביד קלה אך עקבית, נשארים במגע עמם אך מאפשרים להם להיות עצמאים - ילדיהם בדרך כלל מצליחים הרבה יותר בחיים".
ומה בנוגע להומור כדרך של התמודדות?
פרופ' רביב: "הומור הוא דרך טובה להתנהלות של הורה מול המתבגר שלו, והכוונה היא להומור לא פוגעני. הרי מתבגרים מאבדים את חוש ההומור שלהם ברגע שהם חושבים שצוחקים עליהם."
כולנו בני אדם עם אמוציות, ולפעמים קשה לא להיעלב מן המתבגרים שלנו.
"החוכמה היא לא להיעלב מילדיך. ההיעלבות עלולה ליצור מערבולת של אמוציות."
מה מאפיין הורה למתבגר?
מיכל דליות: "הורים למתבגרים חווים התנסות חדשה ויחסם דו-ערכי: הם גם גאים במתבגר שלהם וגם דואגים. הם לא בטוחים בתגובות שלהם עצמם. הם רוצים שילדם יתבגר ויישא באחריות להתנהגותו, אך עדיין אינם מאמינים במידה מספקת ביכולתו לשאת באחריות. הם חוששים מהשפעות החברים על ילדם ומתוצאות של מעשים מסוימים, למשל עישון, וקשה להם לקיים קשר עם ילדם בתקופת המעבר מילדות לבגרות."
שני משפטים שנאמרו תכופות בשיחותיי עם הורים למתבגרים היו "אנחנו כבר לא מכירים את הילד שלנו" ו"אנחנו חוששים לאבד את הילד שלנו."
דליות: "בין המתבגרים להוריהם מתפתח תהליך של משיכה ודחייה הדדי: ההורים מושכים את המתבגר אליהם כדי להגן עליו או כדי למלא צורך שלהם שהוא יהיה איתם, ובאותו הזמן הם דוחפים אותו שיתפתח, שירכוש חברים, שיתנסה בחברה ושישתף אותם. המתבגר רוצה שיתנו בו אמון ושיכירו באחריות שלו ויציעו לו מרחב פעולה ללא התערבות, אך גם מצפה שהוריו יבינו אותו ויתמכו בו. חשוב שנדע איך לתת מענה לצורך הזה של המתבגר בלי שנרגיש ש'איבדנו את הילד."'
דליות מציינת מחקר שנעשה על ידי פרופ' סמילנסקי מהמחלקה לחינוך באוניברסיטת תל אביב, וממנו עולה כי למתבגר חשובות החלטות אוטונומיות בשלושה תחומים בולטים: הופעה חיצונית (לבוש ודפוסי תקשורת השונים ממה שנהוג על ידי ההורים). החדר שלו (ואם אין חדר, אלה יכולים להיות השולחן שלו או המגירה הפרטית, שמסמנים את הטריטוריה שלו שבה לא יגעו אחרים) והחברים (הוא בוחר אותם ואת הזמן שיקדיש להם).
ומה נחשב חוסר כבוד של ההורה לשלושת התחומים הללו?
דליות: "במחקר בנות התלוננו נגד אמהות שחודרות לפרטיות שלהן: מחטטות ביומן, מייעצות מה ללבוש ליציאות בלי שהתבקשו, יושבת בחדרן כשבאות אליהן חברות ומדברות בעגה של הנוער. המתבגרות לא רוצות עוד חברה - הן רוצות אמא."
האם יש הבדלים בין המתבגר למתבגרת?
פרופ' רביב: "בנות הן יותר קונפורמיות ויותר רגישות. הן גם יותר קפריזיות וחרדתיות - וזהו ממצא ביולוגי - ומאופיינות יותר בהפרעות של דיכאון. הורים מתייחסים אליהן ביתר פטרוניות ודאגה כי נדמה להם שבנות מתבגרות פגיעות יותר. אבל גם מתבגרים בנים פגיעים. אמנם הם חרדתיים פחות, אך הם מאופיינים בהפרעות מוחצנות כמו אלימות וונדליזם. לרוב, למתבגרים בנים אין מספיק מערכות תמיכה בינם ובין עצמם, לעומת מתבגרות שמדברות על נושאים רגשיים עם חברותיהן."
לדברי פרופ' רביב, מתוך 20 אחוז של אוכלוסיית המתבגרים שאצלם מאפייני ההתנהגות סוערים יותר, יש פחות מ-1 אחוז בנות שמנסות להתאבד. "בנות בגיל ההתבגרות," הוא אומר, "מנסות להתאבד פי שישה מבנים בגיל הזה, אבל לרוב מדובר בקריאה לעזרה והן נוקטות אמצעים המאפשרים להצילן. לעומתן, בנים מצליחים להתאבד כי הם נוקטים באמצעים דרסטיים יותר."
מתי נדרשת עזרה של אנשי מקצוע בהתמודדות עם המתבגר?
"כאשר ההורה אינו מצליח להטיל את מרותו על הילד, לא מגיע איתו להסכמים, ובאופן כללי כשהורה אינו מצליח לפתור את הבעיה לבד."
ויש בפינו גם בשורה מדעית מנחמת למתבגרים והורים כאחד: מדענים וחוקרי מוח הגיעו למסקנה כי מנקודת מבט אבולוציונית, התכונות המעצבנות ביותר של בני נוער עשויות להיות המפתח להצלחתם כבוגרים.
אם בעבר סברו שהתפתחות המוח מסתיימת בילדות, כפי שמציין פרופ' קן ווינטרס מהמחלקה לפסיכיאטריה באוניברסיטת מינסוטה, ארצות הברית, במאמר שלו "השפעות של אלכוהול וסמים על המוח המתפתח," כיום כבר ברור שהבשלת המוח נמשכת עד גיל ,24 וגיל ההתבגרות הוא תקופת הבשלה מעמיקה של המוח.
משמעות הדבר, לפי ווינטרס וחוקרים נוספים, שההתפתחות המוחית המאוחרת הזאת פועלת באופן מובהק לטובת המתבגר, העושה את צעדיו הראשונים בעולם המבוגרים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם