גאווה ודעה קדומה: האם ילדי המשפחה הגאה ייסבלו מנזק נפשי?
האם ילד הגדל עם שני אבות יכול להתפתח באופן תקין מבחינה נפשית? ומהן ההשלכות של לגדול עם שתי אימהות? הנה מה שלפסיכולוגיה יש להגיד על כך. וכן, אפשר להרגע
התרחבות היקפן של המשפחות הגאות בארץ ובעולם מעלה שאלות וסוגיות פסיכולוגיות מורכבות: מהן ההשלכות של לגדול עם שתי אימהות על הילד או הילדה? האם היעדר גבר בחיי המשפחה ישפיע לרעה על איכות ההורות של שתי אימהות? האם, לחילופין, היעדרה של אישה מבית בו מגדלים שני גברים את ילדיהם ישפיע על איכות ההורות? בוא ונראה מה יש לפסיכולוגיה לומר על כך.
הגישה המסורתית בעולם הפסיכואנליטי ראתה את האיחוד המיני בין גבר לאישה כאפשרות היחידה ליצירת חיים, הן מבחינה טכנית והן מבחינה פסיכולוגית.
לפי פרויד, התפתחותו הנפשית והמינית של הילד תלויה בפתרון מוצלח של תסביך אדיפוס: הבן אוהב את אמו ורוצה בעלות עליה, שונא את אביו ורוצה לתפוס את מקומו. לנוכח יתרון הכוח של האב (איום הסירוס), הבן מוותר על תשוקתו לאם ומקבל על עצמו את האיסור ואת הסמכות האבהית (החוק).
תסביך אדיפוס הוא סיפור על אדם (אב) אשר מפריע לקשר המאוחד והבלעדי שבין האם לתינוק. בסיומו של שלב התפתחותי זה, הילד מגיע להבנה הכואבת שהוא אינו רק חלק ממערכת יחסים "זוגית" עם האם, אלא תוצר של מערכת יחסים בין שני אנשים נפרדים שיש להם עולם משל עצמם.
הפנמה של מערך יחסים משולש כזה חיונית להתפתחותו התקינה של הילד. הילד לומד להתבונן "מהצד" על יחסים שאיננו חלק מהם, ומכאן מפתח
נשאלת השאלה: היום, בעידן המשפחות החדשות, בו ניתן להוליד ילדים ללא אב נוכח, מה עם תסביך אדיפוס? האם הפסיכואנליזה והתסביך האדיפאלי שלה אינם רלוונטיים עוד?
התשובה שניתנת בשיח הפסיכולוגי העכשווי נעוצה בקריאה אחרת של פרויד. פרויד הציע כלים תיאורטיים אשר נוצרו בתוך הקשר של תרבות וזמן. היום, על מנת להשאיר את רעיונותיו רלוונטיים, יותר ויותר תיאורטיקנים תופסים את המושגים של פרויד באופן מופשט, כמטאפורות פסיכולוגיות. וכך, התייחסויות פסיכואנליטיות מעודכנות לתסביך האדיפאלי מתייחסות אל האב והאם כמייצגים תפקידים מנטליים ורגשיים, ולאו דווקא כאנשים קונקרטיים.
תפיסה עדכנית זו אינה שמה דגש על המין הספציפי של ההורים, לכן קיומו של המשולש – זוג הורים מול ילד, החשוב כל כך לתסביך האדיפלי, יכול להיווצר גם במשפחות חד-מיניות.
על פניו, האבחנה בין ההורים במשפחות גאות אינה כה ברורה כמו במשפחות הטרוסקסואליות. אולם, גם במשפחות אלו ילדים מבחינים בין שני ההורים, ותכופות בוחרים דמות הורית קרובה יותר ורחוקה יותר.
לעתים ילד הגדל לאימהות לסביות יתחיל לקרוא לאחת האימהות לזמן מה בשמה הפרטי, על מנת להבחינה מהאם השנייה. באופן זה הילד למעשה יוצר לעצמו צלע שלישית במשולש, המייצגת עבורו את העולם שמחוץ לדיאדה עם האם הקרובה יותר.
לפי לאקאן, פסיכואנליטיקן צרפתי, בראשית החיים הילד מהווה עבור אמו תחליף לפין שחסר לה. לפי תפיסה זו, האם חווה את התינוק כמי שמספק את החסר שלה, והילד מתענג על יכולתו לספק את צרכיה. בשלב מסוים, הילד נעשה מודע ליחסים בין האם לאב, ומבין שיש מישהו אחר שהאם מתאווה אליו. באותו רגע, הילד פוגש לראשונה בחוויה המרה, אך המשחררת, שהוא אינו "הכל" עבור האם.
האמנם הכרחי קיומו של אב, גבר "ממשי", כדי שהאם תתאווה למשהו אחר מלבד התינוק עצמו? לא. אולם, קביעה זו דורשת שנשתחרר מהתפיסה הקושרת באופן מוחשי בין התפקיד, שהוגדר והופעל באופן מסורתי כ"אבהי", לבין האב או גבריות.
כדי לחלץ את הילד מהיותו "כל" מה שהאם זקוקה לו, חשוב שהאם תתאווה ותרצה מישהו או משהו שאיננו אך ורק התינוק. עליה להכיר בכך שיש בה חסר שהתינוק אינו יכול למלא. לא חשוב אם האחר הוא אב, בת זוג, או אפילו תחום עניין ועיסוק שהאם מושקעת בו. כלומר, על האם למצוא בתוכה את המרחב לרצות ולהתעניין בדבר נוסף מלבד הילד, בכדי לאפשר לילד מרחב נפשי משלו לצאת אל העולם שמחוץ לקשר ביניהם.
לעתים קרובות ילד שגדל במשפחה חד-הורית ימצא דמות מחוץ לבית (מדריך, מורה בחוג) שתמלא עבורו את התפקיד של הדמות שמוציאה אל העולם. בהקשר זה, מעניין להזכיר את המחקרים המראים שבמשפחות חד-הוריות, נוכחותה של סבתא מעורבת משפרת משמעותית את רמת התפקוד של הילד.
לסיכום, אין צורך בנוכחות הפיזית של גבר ספציפי אלא בתפקיד שהוא ממלא, ואותו יכול למלא גם מישהו או משהו אחר.
האם ילד הגדל ללא אם מעורבת בחייו יכול להתפתח נפשית באופן תקין? התיאוריות הפסיכואנליטיות, במיוחד כתיבתם של קליין וויניקוט מזרם יחסי האובייקט, הדגישו מאוד את תפקיד האם והעצימו אותו. תיאוריות אלו רק העמיקו את החרדה שקיימת בתרבות המערבית מפני הורות ללא דמות אם, הנתפסת כבלתי אפשרית.
אולם, מחקרים אודות זוגות הומוסקסואלים שמגדלים ילדים מצביעים על שילוב מאפייני הורות הנחשבים "נשיים" בהורות שלהם, שאף דומים יותר לדפוסים המאפיינים אימהות במשפחות הטרוסקסואליות, מאשר אבות.
ממצאי מחקריה של פרופ' רות פלדמן מאוניברסיטת בר-אילן, העלו כי גם אצל אבות מופרשים הורמוני אוקיסטוצין ופרולקטין בסמוך להולדת ילדם, בדומה למתרחש אצל נשים. ממצאים אלה מציעים כי החלוקה בין אימהות לאבהות ככל הנראה מורכבת מכפי שנהוג היה לחשוב.
אם בעבר תפיסת המגדר הייתה מאוד קוטבית ונוקשה וגרסה כי "מה שגברי הוא כל מה שאינו נשי", כיום הולכת ומתרחבת ההבנה כי יסודות של מה שנחשב ל"אבהי" ול"אימהי" יכולים להתקיים גם אצל גברים וגם אצל נשים.
ג'סיקה בנג'מין, בספרה "כבלי האהבה" (הוצאת דביר, 2005), מציעה מבט מעניין על אימהות ואבהות. בנג'מין קוראת תיגר על הנחות פסיכואנליטיות מסורתיות, על פיהן אימהות אינן יכולות להציע לילדיהם את מה שאבות יכולים להציע, ואבות לא יכולים להציע לילדיהם מה שאימהות מציעות.
לדבריה, הנחות אלה הן תוצר ושיקוף של התרבות שלנו. לטענתה, פרויד הושפע מהנחות תרבותיות שמרניות, המגדירות תפקידי מין גבריים ונשיים. כלומר, הבדלים בהתנהגויות של גברים ונשים הם נלמדים, ומכאן – הם אינם "הכרח". אם ישתנו הציפיות החברתיות אודות ההורות של כל אחד מהמינים, יוכלו שני ההורים לשמש לילדים גם דמויות המעודדות קשר וחיבור "אימהיים", וגם דמויות המעודדות היפרדות ועצמאות "גבריות".
לפי בנג'מין, בנים ובנות יכולים לפתח הזדהות עם שני ההורים, מבלי שיווצר אצלם בלבול באשר לתפיסתם הברורה את עצמם כבן או כבת ("זהות מגדרית"). יתרה מכך, לפי בנג'מין, במצב אידיאלי, בני האדם יוכלו לפתח ולבטא הן את ההיבטים ה"גבריים" והן את ההיבטים ה"נשיים" של עצמם. כך, יוכל כל אדם לאפשר לעצמו עצמי עשיר ומגוון יותר, שאינו צריך להתכחש להיבטים של עצמו אשר אינם תואמים למה שנחשב חברתית "מתאים למין" באופן מסורתי.
בעולם שבו תכובד הזכות של בנים להעדיף תחומי עניין הנחשבים נשיים, לבטא רגישות, לבכות, להעדיף משחקים שקטים והדדיים יותר, אבות יוכלו לספק הורות אמהית, מכילה ורכה, ואמהות יוכלו לספק הורות אבהית, המעודדת סקרנות וחקרנות ומציבה גבולות.
יותר ויותר אנחנו רואים תנועה לעבר טשטוש בתפקידים החברתיים, הבינאישיים וההוריים של גברים ונשים. ועדיין, הדרך ארוכה עד לחופש פנימי של כל אחד ואחת להיות עשירים בעצמי מגוון וגמיש, מבלי להיות כבולים לתיוג "גברי" או "נשי".
לשם כך, נדרשת השתחררות מתפיסה נוקשה וקוטבית של מהות הגבריות והנשיות, הכרה תרבותית ב"גבר" שבאישה, וב"אישה" שבגבר, ורשות חברתית לבטא, מבלי לדכא בתוכנו את מה שאינו תואם למצופה מאיתנו כגבר וכאישה.
תנאים חברתיים-תרבותיים אלה יאפשרו לנו להכיר בתאים משפחתיים גאים, שאינם נענים לתכתיבים הקלאסיים של התפקיד הגברי והנשי, כמסוגלים לספק לילדים הגדלים בהם קרקע נפשית להתפתחות תקינה, לא פחות מהתאים המשפחתיים המסורתיים, שהורגלנו לראות כ"בריאים" ו"נורמטיביים", תפיסה שתיאוריות פסיכואנליטיות מסורתיות הזינו לאורך שנים.
נועה בר-חיים היא פסיכולוגית קלינית, מטפלת בילדים, מתבגרים ומבוגרים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם