החיים הם סולם: האם ציונים גבוהים יוכיחו שהילד שלכם מוצלח?
הורים רבים רואים בציוני המבחנים מדד להצלחה בחיים ולכן מפתחים חרדה רבה סביב הנושא. האם ילד מוצלח הוא בהכרח ילד מצטיין? רחל דגן מציעה פתרון אחר להורים המבוהלים
השאלה: "מה אתה מאחל לילדך כשיגדל" הופנתה למאות הורים שהשתתפו בקבוצות הדרכה במשך יותר משני עשורים. השאלה שהופנתה אליהם נוסחה כך: אילו היית מגשים את הפנטזיה שלך לגדל ילד מוצלח – איך זה היה נראה במציאות?
- "מאושר, שמח, הגון, איש של אמת, חברותי, בעל בטחון עצמי, בעל רגישות לזולת, בעל ערכים מוסריים, סקרן, מנומס... ". אלו התכונות שהופיעו בניסוחים שונים בתשובותיהם של מרבית ההורים לאורך כל השנים. תכונות המשקפות את עולם הערכים של הקונצנזוס הרחב.
כאשר התבקשו ההורים לשתף במידת שביעות הרצון שלהם, כפי שהיא עולה בסיטואציות היומיומיות בכל הקשור להישגיהם של הילדים - עלתה בכל תקפותה המשאלה האמיתית שהעסיקה חלק גדול מההורים: שיצליח.
בירור רציני של המושג "להצליח" בקרב ההורים – העלה עד מהרה, שלהצליח פירושו, אצל רובנו, להצטיין. להיות "הכי". חלק גדול מההורים מוכנים אפילו להתפשר, רחמנא ליצלן. שיהיה לפחות "בין הכי הכי".
כלומר, הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו וגם מאמינים בו הוא שילד מוצלח הוא ילד המחוייב לכל הערכים שפורטו מעלה, אבל למרות זאת, במהלך התפתחותו של ילדנו, אנחנו מלווים אותו ועוקבים בדאגה אחרי התקדמותו יחסית לאחרים.
הביטוי המוחשי לכך בחיי היום יום, הוא בעיקר יחסנו ללימודים. עיקר תשומת הלב שלנו בכל המכלול שנקרא לימודים, מרוכזת בתופעה הנקראת מבחנים (ליתר דיוק לתוצאות המבחנים) ובתכל'ס, לציונים.
להלן לקט מתוך תגובות שכיחות של הורים למבחן עם ציון 6 של ילדיהם בגילאי 10-14: "תתבייש לך, זה ציון?", "אני מאוכזבת ממך", "במקום ללמוד אתה... ", "אין דבר, לא נורא, אל תהיה עצוב, אנחנו נחפש מורה פרטי טוב...", " אם תשקיע ... תגיע", " אל תדאג, בפעם הבאה תשתדל יותר", "מילא, 6 במקצוע הזה, לא חשוב", "אם לא תיקח את עצמך בידיים תסיים כמו ההומלס שראינו אתמול", "לא ניתן לך ליפול", "לאן תגיע
לקט תגובות רווחות של תלמידים: לא מסתכל, קורע את המבחן זורק לפח מקלל את המורה:
"המבחן לא היה פייר"; "כולם קיבלו ציונים גרועים"; תלמידה בוכה, אומרת למורה: אבל אני לא תלמידה של 6; "אני לא מספר לאבא שלי שקיבלנו את המבחן; "לא שם עליה, רוצה לעבור כיתה".
לכל התגובות מכנה משותף. הילדים הפנימו את תפיסת ההורים, שנתמכת על ידי מעגלים חברתיים רחבים: החיים הם סולם. אם אתה לא למעלה – יותר מאחרים, רצוי הכי למעלה, הכי גבוה הכי יפה, הכי עשיר, הכי זריז, הכי הכי... אתה לא שווה. בהגזמה קלה, בעצם, כל החיים זה מבחן לכמה אתה שווה יחסית לאחרים. לזאת יש להוסיף את המוסכמה: ילד מצליח הוא הוכחה להורה מצליח ולכן הלחץ להצליח המופעל על ילדים הוא עצום. במידה מסויימת ההורה בעצם הופך להיות תלוי בילד בעוד שבדרך הטבע ההורה אמור לספק תחושת יציבות ומשענת לילדו.
בכך אנחנו בעצמנו מקיימים את הסולמות האלה ואף מייצבים אותם ומאפשרים להם לקבוע את השאיפות שלנו ואת מידת האנרגיה שנשקיע בלמצב את עצמנו ואת ילדינו סביבם.
תגובות אלו לציונים, משקפות עמדה (כמעט תמיד לא מודעת) לפיה, הציון שעל המבחן הוא מראה המשקפת בחדות ובשפה אוניברסלית: "מה אני שווה". לכן, העיקר להגן על הערך העצמי. ומכאן: לחץ, מתח, השקעה במניפולציות ובשקרים, הכחשות, ולא פעם גם רפיון והרמת ידיים.
המציאות מוכיחה שעמדה זו היא הרווחת ברוב הבתים. גם אם לא כולם יודו בה. עמדה זו חוסמת, שוחקת, יוצרת חרדה ונורא מכל: פוגעת ומקלקלת יחסים. הקלישאות שהילדים שלנו שומעים: "משגיאות לומדים" "רק מי שלא עושה לא טועה", נשמעות הרבה פחות אמינות לעומת האמת שנשמעת כך: "קיבלת 7? מה היה הציון הכי גבוה? כמה גיא קיבל?" או: "מה? זה מה שכתבת? איפה הראש שלך?" או: "יופי, תגיע רחוק אם תמשיך ככה".
אני מבקשת להציג עמדה אחרת, שמן הסתם תייצר תגובות מסוג אחר. לפיה, הציון שעל מבחן אינו אלא משוב אובייקטיבי לרמת הידע בנושא מסויים, בנקודת זמן מסויימת. לכן, הוא מספק הזדמנות להתבונן, להפיק לקחים, לתקן ולהתקדם. עמדה זו מאפשרת התייחסות עניינית, היא מפנה אנרגיות להפקת לקחים וללמידה משמעותית וחשוב לא פחות - לא פוגעת ביחסים ובכבוד העצמי. המאפיין העיקרי של עמדה כזאת הוא תחושת חופש, חופש מהאיום על תחושת הערך העצמי.
האם ניתן לטפח ילד סקרן כאשר קיימת ציפייה ממנו שלא יעשה שגיאות, שיתבייש בהן, ושישאף להיות יותר מאחרים? כמה אנרגיה נטו נשארת מתוך התשוקה לדעת, כששרוב האנרגיה מופנית לשאיפה להצטיינות ולעליונות?
האמת ניתנת להיאמר: העמדה שמצליחה לראות את החיים מעבר לסולמות הוירטואליים, מעמידה במקום "להיות יותר" ו/או "להיות הכי", את השאיפה להתקדם, לצמוח, לגלות, להתמודד עם תסכול, ולטעום מן הפוטנציאל האינסופי של היקום.
את השאלה הבלתי נמנעת. "החזירו כבר את המבחן?" ולאחריה: "כמה קיבלת" וכו' כדאי להחליף בהתעניינות שוטפת. מה עושים שם? מה מלמדים? במה מתעסקים עכשיו?
השיח האחר כולל משפטים מהסוג של: "מה אתה הכי אוהב?", "מה אתה עושה כשאתה לא מסתדר עם החומר?", "בוא נראה ממה נובע הקושי", "אתה יודע, זה מזכיר לי את עצמי בעניין דומה... ", "ראיתי שאתה מתעניין ב... ". מה שמאפיין את השיח הזה הוא שהוא לא מצריך השקעה של זמן מיוחד. הוא מתקיים בתוך השטף היומיומי. בזמן ההסעה במכונית מהחוג או אל החוג, בדקות של מפגש במטבח, בסופי שבוע בהקשרים ובמקומות שונים.
בהתייחסות הספציפית למבחנים, השיח נראה בערך כך: "אהה, אז זה הציון שקיבלת במבחן... מה אתה אומר? מרוצה? רוצה שנסתכל עליו?", "משגיאות לומדים הכי הרבה", "זה רק מבחן, זה רק ציון".
ואנחנו, כדאי שנזכיר לעצמנו: אם אכן קיימת אוירה תחרותית סביבנו, כיצד נשרוד בה טוב יותר? קרוב לודאי, ככל שנהיה משוחררים יותר מן החרדה מהכישלון.
רחל דגן היא מרצה, מנחת קבוצות הורים ותיקה, חברה בוועד המנהל של מכון אדלר.
לכתבות נוספות:
הילדים שלכם רוצים להתחדש במיטב המותגים החדשים. האם כדאי להכנע לדרישתם?
א' - אוהל: כיצד נלמד את ילדנו צדק חברתי?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם