אנ'לא רוצה להגמל: כל הקשיים בדרך לגמילה מחיתולים
גמילה מחיתולים לא מתרחשת ביום אחד. מבחר קשיים והתנגדויות עלולים לצוץ בדרך: מפחד לשבת על האסלה, לאי ויתור על החיתול ופיספוסים רבים. כך תתמודדו איתם בדרך הנכונה ביותר
כחלק מתהליך הגמילה, על אף התכנונים וההכנות המוקדמות, עולים לעיתים קשיים והתנגדויות. אעלה לפניכם כמה מהן ואספק לכם מספר עצות מועילות שיעזרו לרכך ולפתור אותן.
כאשר שליטת הילד בצרכיו עדיין לא התבססה, יכולים להתרחש פספוסים. הילד שכח או לא שם לב שיש לו פיפי או קקי ועשה צרכיו תוך כדי משחק. לעיתים הילד אף לא שם לב לתחתונים המלאים והם אינם מפריעים לו.
עשיית הצרכים בשירותים עדיין אינה טבועה בו, עדיין אינה הרגל, לכן חשוב להזכיר לילד ללכת לשירותים כשהוא צריך, בזמנים קבועים או בפעילויות שסביבן עלולים להתרחש פספוסים (גן שעשועים, ארגז החול או משחק עם חברים). אמרו לו: "אתה זוכר שסיימנו עם החיתול? כאשר אתה מרגיש שיש לך פיפי או קקי, תגיד לאמא/לאבא/לגננת ונלך ביחד לעשות בשירותים".
בכל מצב, נשקף עבורו את המצב כך שיבין את מה שקרה וידע שגם אני, ההורה, הבנתי את מה שקרה. יחד עם שיקוף המצב, ניתן לו גם חלופות לפעולה: "אני רואה עד כמה אתה נהנה לשחק עם חבריך, אך חשוב ללכת לשירותים
ההורה או כל דמות אחרת שמטפלת בילד במהלך היום, צריכים להחליט על זמנים קבועים בהם הולכים לשירותים כדי להוריד את תדירות הפספוסים ולהעלות את המודעות לעשיית צרכים בשירותים. בגן קל יותר ליצור הרגל, כי יש שיירה של ילדים שהולכים לשירותים לפני שהולכים לאכול, או אחרי האוכל, מה שהופך את הפעולה לחברתית.
בבית, לעומת זאת, על ההורה ליצור רוטינה, מחזוריות קבועה של הליכה לשירותים, בין אם יש צורך ובין אם אין, כמובן מתוך התאמה מלכתחילה לזמנים שבהם ידוע שהילד צריך להתפנות.
כאשר הילד לא מוכן בעת הצורך לגשת לסיר או לישבנון, יש לבדוק מה הסיבה לכך, האם קיימים פחדים, האם הם מקושרים לחוויה לא נעימה.
אם קיים פחד כלשהו, קחו הפסקה מתהליך הגמילה עצמו והתרכזו בהפגת הפחד, בהבנת הפחד. תוכלו לזהות את מקור הפחד דרך שיחה, התבוננות, קבלת דיווח מגורמים מסביב, כמו הגננת, החברים (יכול להיות שהוא ראה משהו בגן שקשור לסיר שהפחיד אותו).
במידה וילדכם מתנגד לסיר, ניתן להניח אותו במקומות אחרים בבית ולא רק בשירותים, כך שקודם כל יתיידד עמו. אפשרו לילד לצייר על הסיר, להדביק מדבקות, ותנו לו תחושת שהסיר נמצא באחריותו. במידה ועולה קושי עם הישבנון, ניתן להכנס לשירותים, לקרוא שם סיפור, לבקש מהילד שיסדר את הישבנון בעצמו, להעצים אותו ולחזק אותו על מה שקורה.
אם ההתנגדות נמצאת בשלבים הראשונים, אל תתעקשו, וחזרו אחורה לשלב ההכרות. ייתכן שהילד עדיין לא מרגיש בטוח וזה יקרה בהמשך.
אם ההתנגדות מתרחשת בשלבים מתקדמים יותר ונושא עשיית הצרכים בסיר/ישבנון הופך להיות מאבק, כמו למשל, עשיית צרכים בתחתונים בכוונה תחילה, או התאפקות בשירותים ואז כשיורדים מהשירותים, הילד עושה ברצפה או בתחתונים, ההורים צריכים להעביר את המסר ביתר תקיפות (לא תוקפנות). הווה אומר, לא לשאול אותו האם הוא רוצה לעשות בשירותים, והאם לא עדיף לעשות בשירותים כי זה יותר נעים מאשר בתחתונים, ועוד שאלות נוספות שמשאירות פתח לפירוש של הילד. על ההורה להבהיר את המצופה מהילד – "את הצרכים עושים בשירותים ולא בתחתונים, ואם יש לך צורך אנו ניגשים לשירותים או לסיר".
במקרים אלו, מתזמנים את מועד ההליכה לשירותים לזמן שבו ידוע שיש לילד צורך, נכנסים עמו לשירותים ומחכים. גם אם לא יוצא כלום, זה בסדר. השארו עמו, קראו איתו סיפור ביחד.
כפי שציינתי במאמר קודם ובתחילת מאמר זה, מומלץ לשקף את המצב, את התחושות שעולות. לדוגמה: "אני רואה שקשה לך להתפנות בשירותים, אבל אני גם רואה שאתה מאוד רוצה לעשות עכשיו קקי. אני אעזור לך ואנו נשב ביחד בישבנון/בסיר עד שהקקי יצא, ובינתיים נעשה משהו כיף. מה אתה רוצה לעשות? נוכל לקחת גם סיפור וגם משחק שאתה מאוד אוהב, ונבחר ביחד מה לעשות".
ההורה הולך עם הילד והם מתיישבים ומחכים, וההורה אף מחבק את הילד אם הוא מרגיש שקיים הצורך והרצון. ככל שהחוויה כיפית ולא לחוצה, יהיה קל יותר לילד לשהות שם. אם ההורה יכעס ויתעקש בכעס על עשיית הצרכים, המסר שיועבר הוא: כועסים עליי כאשר אני נמצא בשירותים, לעשות צרכים בשירותים זה לא נעים ועדיף להתרחק מהמקום הזה.
כאשר מגיעים לחדר השירותים בשעות בהן סביר שהילד יצטרך להתפנות, השהייה בו הופכת לקלה ונעימה יותר. הילד לא יתאמץ לעשות, התהליך יהיה מהיר יותר, והאווירה תהיה פחות לחוצה.
גם אם הילד מסרב, חשוב להתמיד ולהמשיך להגיע באותן שעות לשירותים. חשוב ליצור הרגל קבוע, כך שגם הילד ידע מה קורה. כאשר אמא באה לומר שהגיע 'זמן שירותים', זה לא חדש, הוא לא יהיה מופתע, זה לא יהיה נושא למריבה.
לאחר ההכרות עם הישבנון והסיר, כשהילד כבר מתרגל לרוטינה, אפשר להתחיל לצמצם את מספר הפעמים שההורה מחליט להכנס לשירותים, ולאפשר לילד להחליט מתי הוא צריך. זוהי הרי מטרתנו.
בתחילת הדרך, כפי שציינתי במאמר הקודם, אם הילד מבקש חיתול לצרכיו וההורה מבחין שבלעדיו לא יצליח להתפנות, מומלץ לאפשר לו, בכדי לתת לו את המרחב והזמן להיפרד מהחיתול בזמן המתאים לו.
בהמשך, כאשר עוברים מספר ימים וההורה רואה שילדו נאחז בחיתול כגורם שליטה מול ההורה, כהתעקשות אל מול השינוי, מומלץ בשלב ראשון להרפות מעט מהמאבק, אך כן להתעקש שיעשה את צרכיו בחדר השירותים עצמו.
כאשר הילד מבקש חיתול או מתחיל לעשות בחיתול, הולכים לשירותים, ומאפשרים לו להמשיך לעשות בחיתול או לשבת בשירותים/ישבנון/סיר. מדובר במסר ראשוני ובסיסי - צרכים לא עושים איפה שרוצים אלא עושים בחדר השירותים. לא משדלים או משחדים אותו בבקשה להוריד את החיתול, אלא מעבירים אליו את האחריות להיות בוגר ולעשות בשירותים כמו גדולים.
ההורה צריך להראות שהוא לא נתון לגחמותיו של הילד. בתוך כך, בכל פעם שנכנסים לשירותים, מעניקים לו את האופציה לבחור בין שירותים/ישבנון/סיר לבין חיתול.
ישנה אפשרות נוספת להתמודד עם התנגדות שכזו. ניתן להושיב את הילד על הישבנון עם החיתול. הילד יחוש עדיין תחושה מוכרת של עשייה בתוך חיתול, אך התנוחה תהיה תנוחה של ישיבה בשירותים. כך מרגילים אותו בצעדים קטנים מאוד להורדת החיתול.
כאשר הילד מתרגל לתנוחה זו, למעמד עשיית הצרכים, אפשר להציע להוריד את החיתול, או פשוט לפתוח אותו מעט כדי להראות לילד כיצד הצרכים יוצאים. אם יראה אותם במו עיניו, יתכן והפחד, אם קיים, יפחת. יתכן ויבין שזהו לא עניין רציני מדי - אפשר לעשות בשירותים ואחר כך להמשיך לשחק.
דרך זו דורשת סבלנות. לא כדאי להציב תאריך יעד מסוים וצריך לוודא שלילד נוח עם המצב ולבדוק שלא מתקדמים מהר מדי.
הורים רבים משתמשים בענישה כאשר הם נתקלים בסירובו של הילד ללכת לשירותים. תגובה נפוצה היא: "אם לא תלך לעשות פיפי עכשיו לא תוכל לראות טלוויזיה". פעולה זו אינה משיגה את מטרתה ואינה מלמדת את הילד לגשת לשירותים כאשר הוא צריך.
על פי גישת עידן ההורות, מומלץ להיעזר בהנעה ומוטיבציה לפעולה. נשתדל לדבר בשפה שמלמדת, שמבינה את המצב בו הילד נמצא, נעניק לילד תחושה של שליטה ועצמאות. למשל: "אני רואה שיש לך פיפי, שמתי לב שהרבה זמן לא היית בשירותים ובטח אתה מרגיש לחץ בבטן. בוא איתי וניגש לשירותים, ולאחר מכן תוכל לצפות בטלוויזיה בניחותא". בדרך זו הטלוויזיה מתפקדת כגורם מניע, כצ'ופר על התנהגות ראויה. הילד לומד שכאשר יש לו פיפי, עדיף לו ללכת לשירותים, כי יש משהו מאוד נעים שבא לאחר מכן.
בהתנגדויות שהופכות למאבקי כוח, הילד לא מעוניין להפרד מהחיתול ואם מורידים אותו הוא מתאפק ומתאפק. אם כך, יתכן והילד עדיין לא מוכן באמת לגמילה או אולי מקשר את חוויית הצרכים ללא חיתול למשהו לא נעים.
במקרה זה עצרו את תהליך הגמילה ואפשרו לילדכם את השימוש בחיתול. לאחר כמה זמן, חודש- חודשיים, בהם לא דיברתם כלל על נושא זה, התחילו לבדוק שוב את המוכנות שלו, והפעם בדרך אחרת. מאבקים בנושא הגמילה בזמן שהילד עדיין לא בשל אליה, עלולים לגרום לרגרסיות, לטראומות או קבעונות.
הפסקה בתהליך הגמילה, נכונה לתחילת התהליך, כאשר רואים שהילד לא בשל ולא מוכן עדיין לתהליך, אך כאשר הילד נמצא בשלבים מתקדמים וכבר הראה נכונות לגמילה, אך מראה התעקשות אל מול הוריו, מומלץ להיות אסרטיביים ולא לאפשר לו את מאבק הכוח.
כאשר הזמן המתאים להתפנות מגיע, ניגשים יחד לחדר השירותים ומעבירים לילד את המסר שהוא יכול לעשות צרכיו בשירותים או בסיר, והחיתול כבר אינו אופציה. ההורה נמצא כאן לתמוך בו. לא יוצאים מהשירותים עד אשר הילד עושה.
לפני שמחליטים להוריד חיתול גם בלילה, מומלץ לוודא שהחיתול נותר יבש במשך כמה לילות.
אולם, ישנם מקרים בהם לאחר הורדת החיתול, מתרחש שינוי ובמהלך הלילה הילד מתחיל לעשות פיפי במיטה.
הורים רבים פותרים זאת על ידי לקיחת הילד באמצע הלילה לשירותים, תוך כדי שינה, מתוך כוונה לא לפגוע בשנתו ובהתנהלות התקינה של תהליך הגמילה בלילה. אמנם הכוונה היא טובה, אך היא אינה יעילה כפתרון לבעיה ובעצם מקבעת את ההתנהלות ואינה מעודדת למידה.
אם החלטתם להוריד את החיתול, הכינו את הילד, ספרו לו שבלילה אין חיתול ולכן הולכים לשירותים לפני השינה ועושים פיפי וקקי. אמרו לו שאם במהלך הלילה הוא מרגיש שהוא צריך, שיגש לשירותים בעצמו או שיקרא להורים כדי שיבואו איתו.
אם נראה שקשה לילד, אפשר לקחת אותו לעשות את צרכיו באמצע הלילה, אך לוודא שהוא ער ופעיל. שהוא הולך בעצמו. כך הילד ידע לקשר את התחושה הגופנית לפעולת ההתעוררות ועשיית הצרכים בשירותים. בדרך זו, מהווה ההורה גורם עזר והילד הוא זה שעושה את הפעולה הנדרשת.
אל מול ההתנגדויות שפירטתי כאן מומלץ תמיד להגיב ברגישות רבה. זהו שינוי מהותי בחייו של הילד - הוא חווה רגשות כתסכול ורגשות אשם במידה וברח לו, כעס על כך ששולחים אותו לעשות פיפי, ושמחה ועוצמה כאשר הוא מצליח לעשות בשירותים. לתחושות אלו רצוי לתת ביטוי.
הגיבו ברגישות והרפו מעניין הגבולות והציפיות מהילד. בנוסף, העניקו לילד את התחושה שהכל בסדר ואם פספס, אנחנו לא כועסים עליו.
ניתן לשקף: "אתה בטח מאוד עצוב שברח לך הפיפי. עכשיו המכנסיים רטובים, וזה לא נעים כשרטוב. בוא נחליף בגדים ובפעם הבאה ניגש לשירותים מיד אחרי ארוחת הצהריים".
או: "אתה בוודאי רוצה להמשיך לשחק, כי זה קצת מפריע כשמפסיקים משחק באמצע, אבל הרבה זמן לא היית בשירותים, ובטח הפיפי כבר רוצה לצאת. בוא נלך מהר-מהר, אולי נרוץ כמו סוסים ואז תוכל לחזור למשחק ויהיה לך נעים ונוח".
ויתור על התנגדות תלוי במידה רבה באופן בו ההורים מגיבים אל אותה התנגדות, לדרך שהם מציגים את הבעיה מול הילד ומתמודדים עימה. שינוי הרגלים, ניטרול התנגדויות, דורשים סבלנות ואורך רוח, הבנה של המצב והסיטואציה.
בסיכומו של דבר, לכל קושי שעלה במאמר זה, יש יותר מפתרון אחד והוא תלוי ילד ותלוי מצב. בחירת הדרך המתאימה ביותר לכל קושי תלויה במשתנים רבים כמו גיל הילד, הטמפרמנט שלו, המוכנות והבשלות שלו, השלב בו נמצא הילד בתהליך הגמילה, וכמובן סגנון ההורות, ואורח החיים של ההורים.
טרם ההתמודדות עם הקושי שעולה עם הילד, על ההורה לבחון את המשתנים הללו, להסתכל מפרספקטיבה רחבה יותר ולפיה לבחור את דרך ההתמודדות המתאימה ביותר עבור ילדו ועבורו כהורה.
סיגל חדד היא מרצה בקורס להכשרת יועצות לגמילה מחיתולים הייחודי למכללת עידן ההורות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם