יש לבער את צעידת התרבות בתלם
אחת מהרעות החולות בישראל היא היעדרה של התנגדות תרבותית אמיתית. ברוח החג, מבקש מתי שמואלוף לבער את שתיקת האמנים, ולהציע מודל חלופי של תרבות נגד. נגד הכיבוש, נגד הדיכוי ונגד קונפורמיזם חברתי. למה זה בעצם לא קורה כבר?

השנה נעביר כנראה פסח נוסף בחברה שאינה נקייה מחמץ, ללא דאגה אמיתית, כנה ומחויבת פוליטית ותרבותית לגר החי בתוכנו, וגם לא נראה "קמחא דפסחא" אמיתי לכלל האוכלוסיות המוחלשות. חיים בכבוד הם עדיין מושג תלוש עבור העוסקים בתרבות בישראל ועבור ההמונים הצורכים אותה.
אני מבקש להתייחס לחמץ כאל אטמוספרה פוליטית שבה המילה אופוזיציה תרבותית היא מסגרת חשיבה ריקה מתוכן. בעוד המציאות הגיאופוליטית בישראל זועקת את הצורך לשינוי, כשהפערים בין עשירים לעניים מאמירים בהתמדה והמדינה מתרוששת בהדרגה מאחריות לאזרחיה, נדמה שרק בשולי התרבות בישראל רוחשים ניצנים ליצירה אמנותית שהיא גם משמעותית מבחינה חברתית ופוליטית.
ישנן דוגמאות רבות להליכה התרבותית בתלם. המוזיקה המזרחית ככזו הנצרכת בקרב האוכלוסיות המוחלשות לא באמת מייצרת התנגדות אל מול ההחלשה התרבותית. קחו את הזמרים המובילים בתחום מקובי פרץ עד אייל גולן, מישי לוי ועד שרית חדד ונסו להוציא מבדל פיהם אמירה קטנה על המצב החברתי.
נסו לשאול מתי הם הופיעו בפעם האחרונה אל מול קהלים רחבים ודרשו שינוי חברתי. לא כזה שייתן צדקה ועמותות של מזון להמונים, אלא ישנה את המשחק כולו, שהופך שכבות שלמות לכאלו התלויות בממסד, שאף פעם לא מתכוון לשנות את הסדריו וערכיו ביחס אליהן.
דוגמא נוספת להליכה
נסו לתהות רגע על המוזיקה שעל ברכיה גדלתם. תתארו את פינק פלויד, הרולינג סטון, או בוב דילן, ואחרים ללא הביקורת הפוליטית שלהם. האם הם שתקו אל מול המצב החברתי והפוליטי? האם הם ביטאו את עמדותיהם לנוכח הכיבוש בוויאטנם? כנראה שהצנזור על דיבור פוליטי פועל בארץ שעות נוספות.

קל לבוא אל יוצרי המוזיקה בדברי אישום, בין אם הם עושים רוק או מוזיקה מזרחית. אך עלינו לזכור כי בתוך עולם המוזיקה והתרבות בכלל ישנם עוד שחקנים שמבקשים למנוע מהיצירה לומר את דברה. אני מתכוון לעורכים, למפיקים, לחברות המוזיקה, שדרני רדיו, המבקרים, והצרכנים עצמם, שחפצים לתחזק רק את מה ש"מוכר" ולא לאפשר קיום ל"לא מוכר" שנמצא מעבר לפינה.
המהפכות שהתעוררו והתרגשו בעולם בסוף שנות השישים המאוחרות היו קודם כל מהפכות של יצירה ואחר כך גם פוליטיות וחברתיות. ההצלחה שלהן החדירה מושגים רבים לחשיבה שלנו כיום. היא נתנה לאופוזיציה הפוליטית כלים תרבותיים להחדיר מסרים הן לדור הצעיר ולדורות המבוגרים יותר.
המהפכות שהציתו אש בכיכרות המערב היו קודם כל מהפכות חברתיות של תרבות נגד. אי אפשר להפריד, למשל, בין שאלת הגזע לההצלחה של ג'ימי הנדריקס כגיטריסט מחונן וגאוני שיצר גרוב שלא ניתן לשחזור וריפים של רוק שהפכו למסילות שבתוכן נעה מוזיקת הרוק עד ימינו.
השאלות של היעדר התנגדות חברתית תרבותית בישראל בתחום של היצירה האמנותית לא מקבלות תשובות פשוטות. יהיו אלו שיציינו סרטים, או אלבומים, שירים, או ספרים שלדעתם מצביעים על השינוי החברתי המיוחל שעשוי להתרחש בתרבות.
אך עלינו לזכור כי המודל של התנגדות חברתית צריך לצאת מתוך שולי החברה, כסוג של לא-מודע חברתי ופוליטי שיבשר את העומד לבוא. עלינו לחשוב על הכוח של תרבות הנגד בעולם לסחוף המונים ולשאוף לשם – למצב שבו אמנות תוציא מאות אלפים לרחובות ושתייצר מסגרת באמצעות התרבות מסגרת פוליטית.
תרבות שתכיל שירים, ספרים, הצגות, סרטים, אתרי אינטרנט ויצירות אחרות שיצליחו להפיל משטר של דיכוי ולהביא לתיקון חברתי. ראו למשל כדוגמא את הכוח של התרבות בהפלת המשטר של חבר העמים. יום אחד קמה אומה שלמה והורידה במהפכה לא אלימה את המשטר הדיקטטורי ששלט במשך שנים. היא הצליחה לעשות זאת, ללא רובים, או הזזת יחידות צבאיות ושפיכות דמים. ההצלחה הייתה טמונה קודם כל ביצירה האמנותית שטופחה בחשאי במשך שנים רבות.

רשימה זו מבקשת לאסוף פירור אחר פירור של חמץ של הליכה תרבותית בתלם, ומנסה לשאול בין השאר כיצד יכול להיות שרוב האמנים האלטרנטיביים לא באמת הצליחו לשלב כוחות ולסחוף אחריהם במיוחד את הדורות הצעירים. אלו האחרונים הם הנקודה המרכזית שבתוכה יכול להיווצר השינוי.
איפה הצעירים, מדוע הם פוחדים להתנגד, מדוע הם לא לוקחים אחריות מלאה ומובילים שינויים חברתיים. שהרי מי שפעל כבר עשה מספיק בצעירותו והיום אנו מביטים לדור הצעיר בתקווה שהוא יוכל לשאת על כתפיו מציאות חדשה, בעלת ערכים, שפה ותרבות רעננה. אך בישראל לא קם דור שכזה.

היו יוצרי הקולנוע שגם חתמו על עצומה במלחמה הקודמת, והיו הרבה אמנים פלסטיים שהצטרפו ל"שירון" שהוצאנו כנגד הטבח. אבל כרוב של יוצרים ויצירה ראינו בעיקר שתיקה תעשייתית כוללת ולא הצלחנו לזהות את הצנזור שהשתיק יצירה עוד בטרם תגיעה אל צרכניה.
כן, יש מחיר כבד להתנגדות תרבותית. התנגדות עשוייה לגרור הוצאה מתוך החמימות של הקולקטיב, התרחקות מגונה ממדורת השבט. אבל התנגדות תרבותית טומנת בחובה אפשרות למצוא רעיונות חדשים, מטפורות לא רגילות ושאר פעלולים אמנותיים, שמבשרים שינוי ונותנים אוויר רענן לנשימה.