יש לבער את צעידת התרבות בתלם

אחת מהרעות החולות בישראל היא היעדרה של התנגדות תרבותית אמיתית. ברוח החג, מבקש מתי שמואלוף לבער את שתיקת האמנים, ולהציע מודל חלופי של תרבות נגד. נגד הכיבוש, נגד הדיכוי ונגד קונפורמיזם חברתי. למה זה בעצם לא קורה כבר?

מתי שמואלוף | 8/4/2009 12:15 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
חג הפסח מעלה לסדר היום שני מושגים חברתיים חשובים ביותר. הדאגה לגר, כחלק מהזיכרון הקולקטיבי של היות עם-ישראל גר במצרים, וה"קמחא דפסחא", שבאופן ממשי ומטאפורי דורש מאלה שיש להם לדאוג לבלתי נראים, לאלה שלא יכולים להעלות מזון על שולחנם. לנוכח שני הצווים האלה מתעוררת תהייה על תפקיד האמנים ואנשי הרוח בישראל. מדוע לא נוצרה כאן תרבות של התנגדות, של חתרנות, של אלטרנטיביות, הדורשת תיקון חברתי.
עובדי פרי גליל בהפגנה. איפה האמנים?
עובדי פרי גליל בהפגנה. איפה האמנים? צילום: חמד אלמקת


השנה נעביר כנראה פסח נוסף בחברה שאינה נקייה מחמץ, ללא דאגה אמיתית, כנה ומחויבת פוליטית ותרבותית לגר החי בתוכנו, וגם לא נראה "קמחא דפסחא" אמיתי לכלל האוכלוסיות המוחלשות. חיים בכבוד הם עדיין מושג תלוש עבור העוסקים בתרבות בישראל ועבור ההמונים הצורכים אותה.

אני מבקש להתייחס לחמץ כאל אטמוספרה פוליטית שבה המילה אופוזיציה תרבותית היא מסגרת חשיבה ריקה מתוכן. בעוד המציאות הגיאופוליטית בישראל זועקת את הצורך לשינוי, כשהפערים בין עשירים לעניים מאמירים בהתמדה והמדינה מתרוששת בהדרגה מאחריות לאזרחיה, נדמה שרק בשולי התרבות בישראל רוחשים ניצנים ליצירה אמנותית שהיא גם משמעותית מבחינה חברתית ופוליטית.
שתיקת הזמרים ושלטון העורכים

ישנן דוגמאות רבות להליכה התרבותית בתלם. המוזיקה המזרחית ככזו הנצרכת בקרב האוכלוסיות המוחלשות לא באמת מייצרת התנגדות אל מול ההחלשה התרבותית. קחו את הזמרים המובילים בתחום מקובי פרץ עד אייל גולן, מישי לוי ועד שרית חדד ונסו להוציא מבדל פיהם אמירה קטנה על המצב החברתי.

נסו לשאול מתי הם הופיעו בפעם האחרונה אל מול קהלים רחבים ודרשו שינוי חברתי. לא כזה שייתן צדקה ועמותות של מזון להמונים, אלא ישנה את המשחק כולו, שהופך שכבות שלמות לכאלו התלויות בממסד, שאף פעם לא מתכוון לשנות את הסדריו וערכיו ביחס אליהן.

דוגמא נוספת להליכה

התרבותית בתלם היא מוזקת הרוק, ושתיקת המוזיקאים ביחס לכיבוש. בעוד נדמה שהמוזיקה בערוצי הרדיו היא פלורליסטית ומדברת על כל הנושאים האפשריים, יש לה למעשה גוונים מאוד אחידים. מתי לאחרונה שמעתם שיר שמספר על רעות המחסומים, הסגר, הכתר, ההרעבה?

נסו לתהות רגע על המוזיקה שעל ברכיה גדלתם. תתארו את פינק פלויד, הרולינג סטון, או בוב דילן, ואחרים ללא הביקורת הפוליטית שלהם. האם הם שתקו אל מול המצב החברתי והפוליטי? האם הם ביטאו את עמדותיהם לנוכח הכיבוש בוויאטנם? כנראה שהצנזור על דיבור פוליטי פועל בארץ שעות נוספות.

 
בוב דילן. אופוזיציה תרבותית
בוב דילן. אופוזיציה תרבותית צילום: אימאג' בנק
להקות, זמרים, הרכבים, לא רק שלא מצליחים לומר מילה על הכיבוש, אלא גם שלא עושים זאת לאחר שהתפרסמו. כולם פוחדים להתמודד מול החברה בישראל. פוחדים לאבד את העבודה שלהם. את הקהל המסור. אבל נסו להוציא מהדיסק הראשון של אהוד בנאי את השיר "ערבב את הטיח אחמד", וראו כיצד נותרת היצירה כאותו פסל של אוסקר ווילד שנוטלים את היהלום מתוך עיניו.

קל לבוא אל יוצרי המוזיקה בדברי אישום, בין אם הם עושים רוק או מוזיקה מזרחית. אך עלינו לזכור כי בתוך עולם המוזיקה והתרבות בכלל ישנם עוד שחקנים שמבקשים למנוע מהיצירה לומר את דברה. אני מתכוון לעורכים, למפיקים, לחברות המוזיקה, שדרני רדיו, המבקרים, והצרכנים עצמם, שחפצים לתחזק רק את מה ש"מוכר" ולא לאפשר קיום ל"לא מוכר" שנמצא מעבר לפינה.

איך יוצרים תרבות של נגד

המהפכות שהתעוררו והתרגשו בעולם בסוף שנות השישים המאוחרות היו קודם כל מהפכות של יצירה ואחר כך גם פוליטיות וחברתיות. ההצלחה שלהן החדירה מושגים רבים לחשיבה שלנו כיום. היא נתנה לאופוזיציה הפוליטית כלים תרבותיים להחדיר מסרים הן לדור הצעיר ולדורות המבוגרים יותר.

המהפכות שהציתו אש בכיכרות המערב היו קודם כל מהפכות חברתיות של תרבות נגד. אי אפשר להפריד, למשל, בין שאלת הגזע לההצלחה של ג'ימי הנדריקס כגיטריסט מחונן וגאוני שיצר גרוב שלא ניתן לשחזור וריפים של רוק שהפכו למסילות שבתוכן נעה מוזיקת הרוק עד ימינו.

השאלות של היעדר התנגדות חברתית תרבותית בישראל בתחום של היצירה האמנותית לא מקבלות תשובות פשוטות. יהיו אלו שיציינו סרטים, או אלבומים, שירים, או ספרים שלדעתם מצביעים על השינוי החברתי המיוחל שעשוי להתרחש בתרבות.

אך עלינו לזכור כי המודל של התנגדות חברתית צריך לצאת מתוך שולי החברה, כסוג של לא-מודע חברתי ופוליטי שיבשר את העומד לבוא. עלינו לחשוב על הכוח של תרבות הנגד בעולם לסחוף המונים ולשאוף לשם – למצב שבו אמנות תוציא מאות אלפים לרחובות ושתייצר מסגרת באמצעות התרבות מסגרת פוליטית.

תרבות שתכיל שירים, ספרים, הצגות, סרטים, אתרי אינטרנט ויצירות אחרות שיצליחו להפיל משטר של דיכוי ולהביא לתיקון חברתי. ראו למשל כדוגמא את הכוח של התרבות בהפלת המשטר של חבר העמים. יום אחד קמה אומה שלמה והורידה במהפכה לא אלימה את המשטר הדיקטטורי ששלט במשך שנים. היא הצליחה לעשות זאת, ללא רובים, או הזזת יחידות צבאיות ושפיכות דמים. ההצלחה הייתה טמונה קודם כל ביצירה האמנותית שטופחה בחשאי במשך שנים רבות.

 

קובי פרץ. למה לא תגיד מילה על העוני?
קובי פרץ. למה לא תגיד מילה על העוני? פיני סילוק
כשנתכונן לביעור החמץ, כשננסה להכיר את הרעה החולה של היעדר התנגדות חברתית בישראל, נגלה כי לא הגיעו לכאן עדיין הזרמים החתרנים, האופוזיציוניים. אלו אשר שיוכלו למלא ככרות של מפגינים בעד מדינת רווחה ולמען חברה רב-תרבותית. בימים שבהם אוכלוסיות שלמות רעבות, מודרות ושקופות וחסרות את היוקרה התרבותית, עלינו לשאול מה גרם להיעדר של האמנים והאמניות והתרבות בכללה בהתחייבות חברתית המונית לחבר בין החברה לבין התרבות.

רשימה זו מבקשת לאסוף פירור אחר פירור של חמץ של הליכה תרבותית בתלם, ומנסה לשאול בין השאר כיצד יכול להיות שרוב האמנים האלטרנטיביים לא באמת הצליחו לשלב כוחות ולסחוף אחריהם במיוחד את הדורות הצעירים. אלו האחרונים הם הנקודה המרכזית שבתוכה יכול להיווצר השינוי.

איפה הצעירים, מדוע הם פוחדים להתנגד, מדוע הם לא לוקחים אחריות מלאה ומובילים שינויים חברתיים. שהרי מי שפעל כבר עשה מספיק בצעירותו והיום אנו מביטים לדור הצעיר בתקווה שהוא יוכל לשאת על כתפיו מציאות חדשה, בעלת ערכים, שפה ותרבות רעננה. אך בישראל לא קם דור שכזה.

לצאת ולשלם את המחיר

לצאת! שירה נגד המלחמה
לצאת! שירה נגד המלחמה צילום: כריכת החוברת
במלחמת לבנון השנייה נמניתי עם חותמי העצומה של הסופרים והמשוררים הצעירים ובטבח האחרון בעזה הייתי בין יוזמי "לצאת! אסופה נגד המלחמה בעזה".  הקהילה הספרותית יודעת לייצר מחאה ולעמוד נגד הקונצנזוס, אבל קהילות אמנותיות אחרות פחות מורגלות בכך. במקום לראות שיטפון של יוצרים ויוצרות בתרבות שיקומו ויתנגדו למוות, להרס ולטבח, ראינו קונפורמיזם.

היו יוצרי הקולנוע שגם חתמו על עצומה במלחמה הקודמת, והיו הרבה אמנים פלסטיים שהצטרפו ל"שירון" שהוצאנו כנגד הטבח. אבל כרוב של יוצרים ויצירה ראינו בעיקר שתיקה תעשייתית כוללת ולא הצלחנו לזהות את הצנזור שהשתיק יצירה עוד בטרם תגיעה אל צרכניה.

כן, יש מחיר כבד להתנגדות תרבותית. התנגדות עשוייה לגרור הוצאה מתוך החמימות של הקולקטיב, התרחקות מגונה ממדורת השבט. אבל התנגדות תרבותית טומנת בחובה אפשרות למצוא רעיונות חדשים, מטפורות לא רגילות ושאר פעלולים אמנותיים, שמבשרים שינוי ונותנים אוויר רענן לנשימה.

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

ביעור חמץ

צילום: דובי זכאי

בין אם אתם שורפים את החמץ או רק מחביאים אותו, אי אפשר להתחמק מכך: כל התופעות, הטרנדים, והאירועים שזה בדיוק הזמן להיפרד מהם לשלום

לכל הכתבות של ביעור חמץ

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים