 |
|
/images/archive/gallery/299/504.jpg אנשי צד''ל לשעבר, טוני ויוסף אל חאג'. צילום: אנצ'ו גוש 
|
|
|
|
הצד"לניקים עדיין חולמים על הבית |
|
|
|
|
5 שנים לנסיגה מלבנון, NRG מעריב חוזר ל-3,500
מלוחמי צד"ל ובני משפחותיהם שנסו על נפשם לשטח
ישראל ולא חזרו למולדתם. כתבה שלישית בסדרה |
|
|
|
|
|
|
|
|
ברית הדמים שנכרתה בין צה"ל לצד"ל הביאה עימה ערב הנסיגה מלבנון אלפי לוחמי צד"ל שללא הודעה מוקדמת לקחו את בני משפחותיהם ונסו על נפשם לתוך שטח ישראל, רגע לפני שהטנק הצה"לי האחרון חוצה את הגבול ומשאיר אותם להתמודד לבד נגד החיזבאללה.
על פי ההערכה בישראל, כ-3,500 אנשי צד"ל ברחו לישראל. לוחמים לבנוניים אלה, שהיו במשך שנים חלק בלתי נפרד ממערך ההגנה של ישראל בחזית הצפונית, חשבו כי תוך כמה שבועות הם ישובו למולדתם, אבל חמש שנים אחרי הנסיגה של צה"ל מדרום לבנון נראה כי התוכניות של אנשי צד"ל רחוקות מלהתממש.
כ-2,500 לבנונים המזוהים כ"צד"לניקים" עדיין מתגוררים בישראל. השאר קיבלו פיצויים מממשלת ישראל והשתקעו בחו"ל, בעיקר בארה"ב, צרפת, וקנדה. אחרים חזרו ללבנון והעבירו את הפיצויים שקיבלו, כמה עשרות אלפי דולרים, ככופר לאנשי החיזבאללה.
כיום אותם לוחמים לשעבר ובני משפחותיהם התמזגו בישראל, ונראים ונשמעים בדיוק כמו ערבים-ישראלים. הם מדברים ערבית, עברית ואנגלית ברמה גבוה מאוד, ועוקבים באדיקות אחרי כל מהדורות החדשות ובטלוויזיה ובאינטרנט. ולמרות זאת, הם לא מפסיקים לרגע לחלום על היום שנציגי האו"ם והצלב האדום ידפקו על דלתותיהם ויאמרו להם שהסיוט נגמר, והם יכולים לחזור הביתה - ללבנון.
למרות זאת, הרחוב הישראלי עדין מתקשה לקבל את אנשי צד"ל. בקרב ערביי ישראל הם נחשבים לבוגדים, ובקרב לא מעט יהודים הם נתפסים כעוברי אורח זמניים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
"יש בנהריה 40 משפחות של מסכנים"
|
|
 |
|
|
יוסף כרים אל-חאג' יושב במשרדו בקומה השלישית בבניין עיריית נהריה. בעיר חיים 1,100 צד"לניקים, יותר מבכל עיר אחרת. אל-חאג', בן 41 אב לשלוש בנות ששתיים מהן נולדו בישראל, היה אחד מבכירי צד"ל בימיו האחרונים. הוא ישב בישיבות הכי סודיות עם מפקד צד"ל, הגנרל אנטואן לאחד, והקצינים הישראלים. ידע ושמע הכל, ונחשב לאיש בעל מעמד מיוחד. בארץ הוא נחשב לצד"לניק שנקלט הכי טוב מכולם - העלייה המוצלחת של צד"ל.
תפקידו החשד של אל-חאג' הוא לדאוג 24 שעות ביממה לאנשי צד"ל שמתגוררים בנהריה, אבל הוא דואג גם לאלה שגרים בערים אחרות ומפעיל את קשריו לטובת כולם. האבא של צד"ל. בעיריית נהריה כולם מכירים אותו. בחדרו הקטן אין מחשב וגם לא מכשיר פקסימליה, בקושי טלפון קווי וטלפון וסלולרי, שלא מפסיק לצלצל.
לפני שהוא עונה לשיחה הוא מסתכל כמה שניות על הצג מקרוב. בוחן היטב את המספר ורק אז עונה. חמש שנים אחרי הנסיגה, הגעגועים הביתה רק גוברים. יוסף מקווה בכל פעם מחדש שהשיחה הבאה תהיה מהמשפחה שנשארה מעבר לגבול.
"אני עובד מול משרד הקליטה", מסביר אל-חאג', "ראש העיר, רון פרומר, עוזר לנו שלא יפטרו את האנשים שלנו ממפעלים, דואג לנו לעבודות. בנהריה אין בעיות. יש לי תשע משפחות של נכי צד"ל ואני דואג שיקבלו הנחה בארנונה, מארגן ימי כיף".
בשלב מסוים הוא נשבר, עובר לדבר באנגלית ומתחיל לספר שלא הכול ורוד כמו שזה נשמע בעברית. "יש לנו בנהריה 40 משפחות של מסכנים", הוא אומר, ומתכוון למה שבישראל קוראים מעוטי יכולת. "יש לנו משפחות של אלמנות, של חד-הוריים, של נתמכי רווחה, של חולים. לכל אלה צריך לעזור יום יום ואנחנו מטפלים בכולם. לא משאירים אף אחד לבד".
|
|
|
|
|
|
|
 |
| יוסף אל-חאג' וראש העיר נהריה, רון פרומר. צילום: אנצ'ו גוש
| /images/archive/gallery/299/503.jpg  |
|
|
|
|
|
|
"ברק הפקיר אותנו והלך"
|
|
|
|
|
הבעיה העיקרית של אנשי צד"ל היא לא כלכלית, אלא הגעגועים הביתה ושאלת האי ודאות לגבי העתיד. "יש לנו קשר עם המשפחה רק לעיתים רחוקות", נאנח אל-חאג', "וגם שיש זה רק בטלפון ורק באמצעות עזרה של גורם מהמשפחה שנמצא בחו"ל ומקשר בינינו. מאוד קשה לדבר איתם, הם גם עדיין חוששים קצת.
"יש לנו כומר לבנוני בשם בולוס סייח. הוא מגיע לארץ בכל כמה שבועות, בערך חודש. אנחנו נותנים לו תרופות, כסף ודברים קטנים שיעביר למשפחות. הוא עושה סיבוב בין כל הצד"לניקים".
למה אתם צריכים לשלוח תרופות?
"תראה, המצב של המשפחות שלנו שם מאוד קשה. אין להם את התרופות החדישות שיש בארץ. אין להם גם כסף, כי תרופות מאוד יקרות שם. המצב הכלכלי שלהם יותר קשה, אין להם עבודה והממשלה שם לא נותנת עבודות לאזרחים. כל חודש אני שולח לאימא שלי תרופות למחלת הסוכרת שלה. גם כסף כשאפשר מעבירים".
"תשמע זה חייב להיגמר", אומר טוני, איש צד"ל שמנהל חנות ירקות ופירות בכניסה לנהריה. טוני לא היה איש צבא, אבל כרת ברית עם ישראל. הוא בן 46 וכמו כולם, הוא השאיר אחריו משפחה והרבה רכוש.
"השארתי בתים, אדמות ורכוש פרטי שעבדתי בשבילו כל החיים", הוא אומר. "הממשלה של ישראל חייבת לעשות משהו ולהתאמץ יותר שהמצב שלנו יגמר ושנדע מה קורה איתנו. אפשר לסיים את זה".
כשאנשי צד"ל מתחילים לכעוס על מצבם, הם ישר מפנים אצבע מאשימה לעבר ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, מי שחתום על הנסיגה מלבנון. ברק זוכה אצל הצד"לניקים להרבה קללות וגידופים. "שלא יבוא לפה", אומר טוני, "אנחנו יודעים שהוא רוצה לחזור, אבל תמסור לו שמאנשי צד"ל הוא לא יקבל קולות. שיחפש במקום אחר".
אצל מרון, איש מודיעין בעבר וכיום מנהל קיוסק לממכר פיתות לבנוניות עם זעתר בכניסה לתחנת הרכבת בנהריה, הלגלוג על ברק אישי: "אחד שאשתו עוזבת אותו הוא לא גבר", הוא אומר ומתגלגל מצחוק. "הוא עשה את הנסיגה מהר מהר והשאיר אותנו ככה. היינו בני ברית ואנחנו אוהבים את ישראל, אבל לא חשבנו שככה הוא יעשה לנו".
אל-חאג' מוסיף: "ישראל בתקופת ברק עשתה הרבה טעויות עם הצד"לניקים. ברק הפקיר אותנו והלך. הוא זרק אותנו כמו כלבים, לא נתן לנו כבוד ולא שמר על אחים שלנו.לא נבחר בברק בחיים''.
"אני וכל הצד"לניקים כועסים עליו. אתה יודע למה? כי אימא שלי, חולת סוכרת, גרה שם ולא ראיתי אותה חמש שנים. כי הבנות שלי הקטנות נולדו בארץ ולא יודעות מי זו סבתא ומי הם הדודים שלהם. שלוש אחיות ושני אחים השארתי שם בלבנון והרבה אחיינים ובני דודים. בגלל זה אני כועס. ברק היה צריך לעשות נסיגה, אבל עם הסכם ועם הסדר שיהיה טוב לצד"לניקים. אנחנו בני ברית, היה צריך לעשות הסכם והסדר שיגן גם עלינו".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"הגנרל לאחד השאיר אותנו לבד"
|
|
|
|
|
לא רק כלפי ברק יש ליוצאי צד"ל תלונות. אפילו מעמדו של הגנרל המיתולוגי לאחד, שנחשב אביהם הרוחני של הצד"לניקים, התערער. "לאחד הפקיר אותנו והלך", זועם איש צד"ל שביקש להישאר אנונימי, "רק לו יש מילה בין מנהיגי העולם. חשבנו שהוא ינצל את המילה שלו גם בשבילנו, אבל אנחנו נשארנו לבד ולאחד המשיך לדרכו".
"אמרתי ללאחד אל תלך מפה, אל תעזוב אותנו אנחנו הבנים שלך, אבל הוא הלך", אומר בעצב לוחם צד"ל לשעבר שפגשנו בקיוסק בנהריה, "התרחשו הרבה דברים שעדיף שלא נדבר עליהם, לטובת כולם, אבל הוא השאיר אותנו לבד. הוא היה צריך להמשיך לדאוג לנו עד הסוף".
מי שעדיין זוכה להערצה בקרב אנשי צד"ל הוא תת-אלוף ארז גרשטיין, מפקד יחידת הקישור ללבנון שנהרג לאחר שהשיירה בה נסע עלתה על מטען. "זה היה האיש הכי חזק של צה"ל", נזכר אל-חאג', "המפקד הכי טוב שעבד כאן בלבנון. זה היה אחד שהולך עם החיילים בראש ונותן את הנשמה לחיילים. הוא היה נגד הנסיגה כי הוא באופי שלו לא ישאיר חבר לבד בודד".
|
|
|
|
|
|
|  | | איש צד"ל לשעבר, מרון. צילום: אנצ'ו גוש
| /images/archive/gallery/299/502.jpg | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| | | | הבעיה העיקרית של אנשי צד"ל היא לא כלכלית, אלא הגעגועים הביתה ושאלת האי ודאות לגבי העתיד. "יש לנו קשר עם המשפחה רק לעיתים רחוקות. וגם שיש זה רק בטלפון ורק באמצעות עזרה של גורם מהמשפחה שנמצא בחו"ל ומקשר בינינו. מאוד קשה לדבר איתם, הם גם עדיין חוששים קצת" | | | | | | |
| |
|
|
|
|
|
|
|
