לטיול יצאנו
בליינד-דייט לא יכול להיות מוצלח כשהשדכנית עיוורת. ככה יוצא שבמקום נסיך מגיע צפרדע, במקום בילוי זכית בסיור מודרך ברחבי ת"א, ועם כל ברקס פתאומי קיבלת בחילה ודחף מיידי לתת גז ולברוח
הוא התקשר ודיברנו די הרבה, ואני אפילו לא חובבת טלפון (רוצה עצה? ברבור מאסיבי דרך השפופרת מייבש. ואין לנו מילים לבזבז). אבל השיחה זרמה והיה כיף, הוא התלהב מאוד מהעיסוקים והתחביבים שלי ואני הבעתי עניין לא מבוטל בחייו. קבענו להיפגש. הוא אמר שיבוא לאסוף אותי ונצא למקום בת"א. שמחתי. טוב צהלתי. האמת שממש ייחלתי לזה.
הבחורצ'יק לא תושב ת"א, שזה מבחינתי סבבה והכל, ואפילו יותר מזה. את הסטייל המקומי אני מכירה, אז למה לא תוצרת חוץ. קבענו בתשע וחצי והוא דייק (נייס!). ירדתי למטה לבושה בחיוך ובבגדים מהמבחר היקר, כולי ציפייה, ראשי פתוח לרווחה. האינטואיציה הנשית שלי צעקה: "יש לי תחושה טובה הפעם..." ואני בדרך כלל לא טועה.
בעלי לעתיד יצא לקראתי מהאוטו. אלוהים, הוא אפילו פתח לי את הדלת. איזה ג'נטלמן. פסעתי לי בת"א החשוכה והפסטורלית והתיישבתי בכרכרה שלנו, מוכנה לערב המכונן של חיי. אבל רגע, למה הדבר הזה יושב לידי ומה הוא עשה לדייט שלי? למה הנסיך שלי הפך לצפרדע? אני די בטוחה שעדיין לא נישקתי אותו.
עשיתי 1+1. יצא בול 2. המסקנה לא איחרה לבוא: ההיא עם הקשר דם, זאת שבעיניים עצומות הפקדתי בידיה את חיי, כנראה עצמה עיניים תוך כדי שידוך והחליטה שזה הטעם שלי. אבל חבר'ה, הרי התכנסנו עבור מטרה מסוימת. השעון מתקתק, הסבתא לוחצת וצריך להתקדם. יאללה, תניע.
התחלנו בנסיעה והוא המליץ על השכונה הרומנטית נווה צדק, הברקה ראשונה ואחרונה שלו. שכונה יפה, שקטה ומומלצת לזוגות ותיקים ולדייטינג בראשית הדרך. "אתה מכיר את הדרך?", שאלתי את החולוני ששולט באוטו. "ברור", הוא ענה בחדות והוסיף חיוך צדדי מלא גאווה.
אלא שמאותו רגע ה-GPS האנושי הזה עשה כל טעות אפשרית בדרך לנווה צדק. פנינו ימינה במקום שמאלה, עברנו דרך אבן גבירול, פרישמן, דיזנגוף, קינג ג'ורג', אלנבי, רוטשילד, וכל זה במפגן ברקסים פתאומיים שלא היה מבייש את סבתא גרציה שלי. הנימוק שלו: "קשה לי להתרכז כשאת לידי". מה שהוא לא ידע זה שלו רק יכולתי, הייתי ברגע עוברת לשבת ליד כל אחד שהוא לא הוא.
הריטואל הסיזיפי הזה חזר על עצמו כמו תקליט שרוט - אני נתתי הכוונה, הוא ענה ב"כן כן, אני מכיר" ומיד עשה בדיוק את ההיפך. שרוט, מסתבר, זה לא רק בתקליט. מיותר לציין שהוא כבר מזמן לא היה "סבבה והכל" ושאני כמובן לא זורמת.
תודה לאל, חנינו באחד העם. כמו תמיד, מצאת חניה בת"א - מצאת נפט, אבל מה שעברתי בדרך לא עבר אף מורה לשל"ח. ישמור האל, הגענו לחורים שגם דיזנגוף בעצמו לא הכיר. ואם הסיוט הניווטי הזה לא היה מספיק, בכל רחוב שעברנו גם זכיתי להסבר מעמיק על הבניינים שקמו פה, העצים שנשתלו שם ועל הקיוסק הראשון שמכר כיף-כף לחיים נחמן ביאליק. גם כשהתעקשתי שאני תל-אביבית נאמנה ובקיאה בחומר, זה לא עצר אותו.
השיא היה בשדרות רוטשילד. "פה זה שדרות רוטשילד", הוא חשף בהתלהבות ולי זה היה די והותר. העצבים שטפו אותי ויריתי: "מה לא היה מובן כשאמרתי שאני מכירה את ת"א?". הוא לא נשבר ואמר בחיוך: "תתפלאי, יש אנשים שלא מכירים". כשהדגשתי, רגע לפני דום לב, שאני לא מהאנשים הללו הוא שוב דפק חיוך
כאמור, זה נגמר בחניה, לא לפני נסיעה ארוכה של 55 דקות (אני לא אגיד "מי סופר?" כי ללא ספק ספרתי). מדריך הטיולים נכנס ברוורס וממש התלהב מהחניה שמצא. יופי גאון, אז חנית בחניון...
חילצתי שרירים, מוכנה להתסער על בית הקפה הכי קרוב שיש ולסיים את הערב כמה שיותר מהר. הזמנתי הפוך קטנטן, לא הקפדתי על "הרותח" שאני בדרך כלל דורשת כי הפעם הזמן דחק. גם המדריך הזמין קפה כלשהו ושמחתי על העובדה שזה נגמר רק בקפאין.
המדריך נאחז בציפורניים ושאל למה אני לא מזמינה קינוח. עניתי שאני מעדיפה לא לאכול דברים כאלה והוא ענה בפליאה: "אני חושב שאת יכולה להרשות לעצמך". בכל מצב אחר, מחמאה כזאת מתקבלת ב"די, תמשיך", אבל בזוועה שלפנינו זה היה "בבקשה אלוהים, תעשה שזה יפסיק".
הדייט, שהיה יותר קצר מהנסיעה אליו, נגמר בחיוכים ובלחיצת יד. הפעם גם למדתי לקח וסיימנו בהסכמה מלאה שלא יהיה לזה המשך. אחרי הכל, הוא ממש לא "סבבה והכל" ואני - לא זורמת!!!
וזה עוד כלום! בשבוע הבא: חייזרים נוחתים בת"א
אם גם אתם חזרתם מהשוק בידיים ריקות, ספרו לנו:
tzilla.shuk@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
