ים של אוצרות

"אני הנני הים. במצולותיי שוכנים האוצרות כולם. האם שאלו את הצוללים על פניניי?" כך כתב המשורר המצרי מוחמד חאפז איברהים לפני מאה שנים. לא נותרו רבים מאותם שולי פנינים של דורות עברו, שחיפשו את האוצר הגדול מכל. 40 ,50, מאה פעמים ביום הם צללו לקרקעית הים לעומק של עד 20 מטרים, ללא משקפות לעיניהם, ועל פי רוב בבגדים דקים, לשם הגנה מפני עקיצות המדוזות, כשהם חשופים לסכנות רבות. צוללים מתו מדקירות טריגונים, קוציהם של אבנונים ארסיים או נשיכות כרישים. שושנוניים תקפו את עיניהם, עור התוף שלהם נקרע וחלק מהם התעוורו בשל החשיפה הממושכת למים מלוחים.

פנינים היו יהלומי העולם העתיק. בתקופתו של איברהים הן היו המשאב יקר הערך ביותר של המפרץ הפרסי, ו-70,000 בני אדם הועסקו באיסופן. בשליית הפנינים הייתה מעורבת גם גאווה תרבותית עמוקה, שהיא חלק מהמסורת הימית המאפיינת את העולם הערבי לא פחות ממדבריות ותמרים.

כיום יד האדם נשלחת למעמקי הימים שמקיפים את חצי האי ערב, ושולה משם אוצרות בקצב גדול מכפי שהים יכול לחדש. דיג יתר, זיהום, פגיעה בקרקעית הים ושינויים מקיפים בתוואי החופים גורמים נזקים כבדים למערכות האקולוגיות הימיות על ידי דרדור איכות המים והחרפת פריחותיהן של אצות רעילות. ב- 2010 תיארה קבוצה של אוקיינוגרפים את נתיב המים החשוב ביותר באזור, המפרץ הפרסי, כים הנתון בעיצומה של סופה של השפעות מזיקות. "אם המגמות הנוכחיות יימשכו," כתבו, "נאבד סביבה ימית ייחודית."

לאחרונה נראה כי נושא שימור הסביבה הימית מתחיל להתפתח ברחבי האזור. מאות צוללים חובבים בכווית הקימו צוותי פעולה אקולוגיים שמקדישים ממרצם לתיקון הנזקים הסביבתיים שנגרמו בשל מלחמות ופסולת.


הכתבה המלאה פורסמה בגיליון מארס 2012 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק

לקריאת כל התגובות ברצף