כור ההיתוך של מרסיי

בירת מחוז פרובנס שבדרום צרפת מצדיקה את המוניטין שיצאו לה - מדובר במקום מחוספס ופרוע, עיר נמל שמושכת אליה סחורות לא חוקיות, וגם מגוון בני אדם, שמקצתם לא חוקיים אף הם. העיר שימשה מקום מפלט לאנשים שנמלטו מרדיפות, מגפות ועוני. ההמונים שהיגרו אליה בעת האחרונה הם בעיקר ממוצא מוסלמי, וכיום, כשמשקיפים מאחד מחופיה הרבים של מרסיי, אפשר כמעט לראות בדמיון כיצד שיטפון אנושי מתקדם אליה ככל שמהומות מתפשטות בעולם הערבי ודוחפות פליטים ומחפשי עבודה רבים יותר לעבר חופי אירופה.

אם מקשיבים לדברי הפוליטיקאים ממפלגת הימין הקיצוני, אפשר לחשוב שבהכרח יתבטא גל ההגירה הזה במתקפה של שמרנות אסלאמית שתקרא תיגר על אורח החיים האירופי ותיאלץ כל אישה להתלבש כמו כלה טאליבאנית. אבל אז שמים לב שרבים מהגברים והנשים הרובצים על החול בשפת הים הם ממוצא אפריקני וערבי, וכי הנשים הצעירות לובשות ביקיני ולא בורקה.

ככל שייהפכו מדינות אירופיות רבות יותר למדינות מהגרים, כך תהיה מרסיי, אולי, לחזון העתיד, ואפילו למודל לרב-תרבותיות. אך לא קל לה לקיים את האיזון הזה, בייחוד כאשר האירועים המתחוללים במזרח התיכון שולחים פעם אחר פעם גלים של פחד ברחבי העיר. "בזמן המלחמה בעיראק, ב-1991, אמרתי לעצמי שדברים הולכים להתפוצץ במרסיי, בגלל התמונות שהגיעו לבתי המוסלמים באמצעות צלחות הלוויין," אומרת מישל טבול, נשיאת סניף פרובנס של קרי"ף (CRIF, המועצה המייצגת של המוסדות היהודיים בצרפת). "אמרנו, אם זה לא יתפוצץ עכשיו זה לא יתפוצץ לעולם." וזה אכן לא קרה: המנהיגים המוסלמים המקומיים שיתפו פעולה עם נציגים של קבוצות דתיות אחרות והצליחו להרגיע את הרוחות.

אך העניין אינו פשוט כל כך. ברגע שהמשחק נגמר והשמש בחוף שוקעת, דעות קדומות מתחילות לצוף ולעלות אל פני השטח. השאלה היא אם מרסיי יכולה לשמש דוגמה להרמוניה קוסמופוליטית או שמא היא חברה על סף תסיסה. התשובה הלא נוחה היא שתיהן גם יחד.


הכתבה המלאה פורסמה בגיליון מארס 2012 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק

לקריאת כל התגובות ברצף