סיור רפאים בספינה הטרופה

כבר עברו חמש שעות מאז יצא גיליגן (Gilligan), הרובוט התת-ימי האמיץ שלי, מהעמדה שלו שבחזית הצוללת מיר 1 (Mir) ונעלם בתוך גוף המתכת הענקי, הנח על קרקעית הים זה מאה שנים. מיר 1, שממנה שלטנו ברובוט, חנתה על הסיפון העליון של הספינה הטרופה המפורסמת ביותר בהיסטוריה. סביבנו השתררה עלטה, והלחץ האטמוספירי בעומק של 4,000 מטרים מתחת לפני המים היה יותר משלושה מיליוני קילוגרמים וחצי למטר רבוע.

ספון בבטחה בתוך מיר 1, הטסתי את הרובוט המופעל מרחוק בהסטות קלות של מוט ההיגוי. מדחפיו הניעו אותו כה וכה בסבך הבוגדני של פנים הספינה. הוא נכנס לסיפון F, מושך אחריו כבל דק של סיבים
אופטיים. הרובוט הזעיר היה שבעה סיפונים מתחתיי, אבל הרגשתי כאילו תודעתי נמצאת בתוכו ומצלמותיו הן עיניי הבוהות במסדרונות הספינה. הסכנה שנשקפה לו נשקפה גם לי, ודפיקות לבי הואצו לנוכח כל מכשול חדש. עקפתי פינה וניצלתי ברגע האחרון מפגיעת נטיף חלודה שנשר - אחת מאותן תצורות הדומות לנטיפי מערות, שיצרו החיידקים המאכלים אט-אט את פלדת הספינה.

מכל מסעות הצלילה שערכתי באתר, הזיכרונות העזים ביותר הם אותן חוויות חוץ-גופניות של שיטוט במסדרונות ובגרמי המדרגות של טיטניק באמצעות האווטאר הרובוטי שלי. חורבותיה הקודרות נותרו לכודות בזמן כרוחות רפאים שאינן שייכות לעולמנו, אבל גם אינן נעדרות ממנו לחלוטין. נטיפי החלודה עשו את האלגנטיות האדווארדית של פנים הספינה למערה הזויה, מעין עולם תת-ימי סוריאליסטי, שנשלט על ידי היגיון שקיים רק בחלומות.


הכתבה המלאה פורסמה בגיליון אפריל 2012 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק

לקריאת כל התגובות ברצף