מאה שנים לטביעת טיטניק

מאז התגלתה לראשונה הספינה הטרופה טיטניק ב-1985 על ידי החוקרים רוברט בלרד וז'אן-לואי מישל, ירדו אליה מפעם לפעם צוללת מאוישת או רובוט תת-ימי. הם סרקו את משטחיה העגמומיים, שילחו אלומת סונר, צילמו כמה תמונות והסתלקו כלעומת שבאו. בשנים האחרונות צילמו חוקרים כמו ג'יימס קמרון (במאי הסרט "טיטניק") תמונות ברורות ומפורטות יותר ויותר של הספינה, אולם המים העכורים ורוחב אלומות האור של כלי השיט התת-ימיים צמצמו את שדה הראייה. מעולם לא התבררו היחסים בין כל הפיסות השבורות המפוזרות בשטח. מעולם לא ניתן דין וחשבון מלא של המצוי שם למטה. עד עכשיו.

כיום, בהזזת עכבר מחשב אפשר לצפות בשרידים של טיטניק במלואם, בזכות ציוד צילום והדמיה חדשני. הצילומים המופיעים במאמר זה הם פרי מסע חקר שאפתני שנערך באוגוסט וספטמבר 2010. הם צולמו באמצעות שלושה רובוטים תת-ימיים חדישים ביותר. "עכשיו אנחנו יודעים איפה כל דבר נמצא," אומר ראש מעבדת הדימות וההדמיה המתקדמת של המכון האוקיינוגרפי וודס הול בקליפורניה. "אחרי מאה שנים סוף-סוף נדלק האור."

 

מדוע אסון טיטניק אינו מרפה? הרי כבר עברו מאה שנים. מדוע ממשיכים להשקיע מחשבה כה רבה ולהפעיל טכנולוגיה כה מתקדמת בבית קברות ממתכת, הרובץ יותר משלושה קילומטרים מתחת לפני האוקיינוס? מה יש בספינה שמרתק את דמיוננו בעוצמה כזו, שרק אתרי אסונות מעטים דומים לה? יש שתולים זאת בממדים האדירים של האסון - הספינה החזקה והמפוארת בעולם, שטבעה במים קרים ועמוקים מאוד. אחרים מתייחסים לסיפור האנושי של הנוסעים שהיו על הסיפון.

טביעתה של טיטניק נמשכה שעתיים ו-40 דקות, ובמשך הזמן הזה נפרשו 2,208 טרגדיות ודרמות אישיות. רוב הנוסעים נהגו באורח מכובד, כיאה למעמדם החברתי הגבוה, ולא מעטים בהם גילו גבורה של ממש. רב החובל נשאר על גשר הפיקוד, התזמורת המשיכה לנגן, האלחוטאים המשיכו לשדר קריאות מצוקה ממש עד הסוף המר. הרגעים האחרונים לחייהם הם סיפור שיש בכוחו לרתק כל אחד, מחול מוות שלא יסתיים לעולם.


הכתבה המלאה פורסמה בגיליון אפריל 2012 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק

לקריאת כל התגובות ברצף