מדור בריאה: קריסת מערכות
התינוקת שלנו מאושפזת בבית החולים אחרי שהמערכות שלה קרסו. אז איך ייתכן שבמשך לילה שלם אף רופא לא שם לב שהיא בקושי נושמת? פרק 15
אחת לפנות בוקר, חדר המיון. מניחים את התינוקת שלנו על המיטה, ומיד מתחילים לחורר לה את הוורידים כדי לקחת ממנה דם ולחבר אותה לאינפוזיה. ד"ר מתן הוא הכונן שנמצא בתורנות לילה. הוא מבצע את כל הפעולות עם רופא מהמיון ועם שתי אחיות. אנחנו מבקשים שיתחיל מיד בטיפול, אבל הוא מחכה לתוצאות הבדיקות. הוא מבקש את רשותנו לקחת דגימה מעמוד השדרה כדי לשלול קיום דלקת קרום המוח. מיד מתעורר בי חשד. מה פתאום מבקשים ממני אישור? הרי זה לא ניתוח או כימותרפיה. נראה שהבדיקה פולשנית ומיותרת, ואני מסרב.
בריאה. צילום: אלכס רוזקובסקי
"בכל מקרה", אני אומר, "הרי תיתנו לה אנטיביוטיקה, אז מה הטעם בבדיקה המסוכנת הזאת?". ד"ר מתן כועס על הסירוב. רופא אחר מהמיון לוקח אותנו לשיחה בצד, ומשכנע אותנו שהבדיקה נחוצה. "ד"ר מתן הוא רופא מקצועי מאוד", הוא אומר. "וכך תוכלו לחסוך לתינוקת שלכם עוד שבוע של אנטיביוטיקה מיותרת. אם לא יוודאו שהיא לא חולה בדלקת קרום המוח, יהיו חייבים להזריק לה אנטיביוטיקה לוורידים במשך שבועיים".
לבסוף אנחנו מסכימים. ד"ר מתן מנסה להחדיר מחט בין חוליות עמוד השדרה של התינוקת שלנו. בפעם הראשונה הוא מפספס. היא צורחת. בפעם השנייה הוא מצליח, ונראה מאוד מרוצה מעצמו.
הרופאים מתייעצים ביניהם ומחליטים להעביר את הבת שלנו לטיפול במחלקה האונקולוגית. אנחנו מועברים לחדרי האשפוז, ומשם לחדר טיפול נמרץ של האונקולוגית. תוצאות הבדיקות מגיעות, והרופאים מחליטים לתת כמה סוגי אנטיביוטיקה דרך הווריד.
הרופא מהמיון מבקש שנצא מהחדר כדי שיוכלו לחבר לה עירוי לווריד. אני מתעקש להישאר עם התינוקת שלי. "מוטב לה שתצא, כי קשה לי להתרכז כשיש סביבי אנשים", הוא אומר. "אני רוצה להיות שם בשבילה, כדי שתרגיש שאבא שלה לידה, ולא בשביל להסתכל עליך", אני מנסה להסביר לו.
הוא מנסה לפתוח את הווריד כמה פעמים, ללא הצלחה. היא בוכה בלי הפסקה, ואני מלטף ומנסה לנחם. לבסוף הוא מצליח. הוא מחדיר את האנטיביוטיקה, ויוצא מהחדר. אני נשאר לבד עם האחות דורית, שהיתה איתנו במשך כל הזמן הזה.
אני מרשה לכמה דמעות לזלוג על לחיי, היא מסתכלת עלי ואומרת בטון קשוח: "אבא, תן לי את התינוקת". אני מוסר לה את בתי, והיא מוסיפה בטון רך יותר: "תשתלט על עצמך".
[מירב]
אנחנו מגיעים לבית החולים עם חום של 39.6 מעלות, ונכנסים מיד למיון: עירויים, זריקות, בדיקות דם.
התינוקת שלנו מקבלת אינפוזיות וכל מיני חומרים. המערכות שלה קרסו, ספסיס בשפת הרופאים. לילה ויום קריטיים. אנחנו בעיקר מתפללים ומדברים אליה. אנחנו שמים לב שהאישונים שלה מתגלגלים והיא מתעוותת. אני פוחדת כל-כך שהיא עוזבת... ואז זה נרגע.
[גילי]
כל היום אנחנו מדברים אליה ומבקשים שתהיה חזקה. בלילה היא מתחילה לבכות ולצרוח בלי הפסקה, האישונים שלה מאבדים מיקוד והגוף מפרכס. שוב ושוב אנחנו קוראים לאחיות, אבל הן אומרות שזה גזים.
האחות דורית מרימה אותה על ידיה ומסתובבת איתה בחדר עד שהיא נרגעת. היא נרדמת ואנחנו בעקבותיה, אבל היא שבה ומתעוררת, ושוב דורית מרגיעה, וכך עוד כמה פעמים עד הבוקר.
בבוקר אני מחכה בקוצר רוח לסיבוב הרופאים. בזמן שהם משוחחים סביב המיטה שלה, אני משתדל לא להתפרץ לדבריהם. למדתי כבר את סדר הדברים. הרופא
הבכיר מתייעץ עם הרופאים הזוטרים, ובדרך כלל הוא רוצה שלא יפריעו לו בזמן המוקצב לכל מקרה. אחרי התור שלנו בסיבוב הרופאים, אני מספר להם על התופעות שהתרחשו בלילה, ומבקש שיבדקו אותה.
הרופאות והרופאים מתעלמים מבקשתי, אבל ד"ר לוי, שחזר הבוקר מחו"ל, מוציא לבסוף את הסטטוסקופ ובודק אותה. פניו מרצינים. הוא מבקש מסיכת חמצן. "הוא מתקשה לנשום, מכיוון שיש לו דלקת ריאות", הוא אומר לנו. אני שואל איך לא גילו את זה עד עכשיו, הרי כל הלילה ביקשתי שרופא יבוא ויבדוק אותה. אין לו תשובה.
[מירב]
הוא נותן פקודה לשים אותה בחמצן. "אם זה לא יתייצב, היא תצטרך לעבור לטיפול נמרץ", אומר לנו ד"ר לוי. התקיפות שלו מפחידה אותי.
[גילי]
אנחנו חוששים שנגרם לה נזק מוחי, בשל החוסר בחמצן למוח. "בטוח שהוא בסדר, המוח שלו קיבל מספיק חמצן", הוא אומר. בכל זאת, אנחנו דורשים שיבדוק אותה רופא מומחה, נוירולוג. אחר הצהריים מגיע פרופסור שכטר ובודק. הוא אומר למירב שהכול בסדר. אני מגיע רק בסוף הבדיקה, ורואה אותו מסתודד עם ד"ר לוי.
בימים הבאים אני מסתובב הלוך ושוב במסדרונות בית החולים, מחפש מישהו שיבין או יעזור. אני מרגיש שעושים משהו נורא לתינוקת שלי. חודרים אליה ובודקים אותה בלי הפסקה. מזהמים אותה בחומרים נוראיים.
אני מבין שהרופאים אינם רואים כלל, לא אותה ולא אותנו. הם רואים שם רק מחלה, ונגדה הם נלחמים. הבנתי שהטיפול הזה – שד"ר לוי תיאר כ"כימותרפיה חלשה מאוד, כמעט בלי תופעות לוואי" - כמעט הרג אותה.
אני מתחיל להבין שעושים בה ניסוי. אני מבין שהרופאים לא רואים את התינוקת המלאכית שלי, שנולדה לפני פחות מחודש, אלא רואים בה רק אוביקט מצוין למחקר. אני יודע בתוכי את הדברים, אבל צריך מישהו שיתמוך בי, שיאשר את הבנותיי.
- לאתר של גילי ומירב
נא להמתין לטעינת התגובות
