יומן סרטן: 14 יום במיטה עם חום גבוה
אחרי הטיפול הכימותרפי חזרתי הביתה, אבל לא הצלחתי לצאת מהמיטה. הגעתי למסקנה שרוצים להרוג אותי לאט, אבל לא איבדתי את התקווה
אני לוקחת כדור נגד בחילות, כדור לוסק לקיבה וכדור לכליות. הכימותרפיה עלולה לעשות שמות במערכת העיכול. מה שהבנתי מהאחיות הוא שכל המערכות יכולות לקרוס עקב הכימותרפיה: הריאות, הלב, הקיבה, הכליות.
נמרוד מלווה אותי בנאמנות. אנחנו חוזרים הביתה לילדים ולשגרה, להספיק להכין להם צהרים, שיעורי בית וחוגים, והעיקר – אנחנו חסרי סבלנות ורוצים לברוח מבית החולים ומהר. לצערנו, אנחנו כבר לא יכולים לסבול את בית החולים.
הגעתי למסקנה, שרוצים להרוג אותי לאט ולא מהר, אבל בדרך חזרה הביתה אני מסתכלת על הנוף ותמיד תמיד בלבי מלאת תקווה. יש לי שיחות עם אלוהים. באחת השיחות איתו ביקשתי ממנו שאם החליט להתעלל בי ולהרוג אותי, שיעשה זאת בקלות, מהר, ללא כאבים וללא ייסורים. בעצם, מה שאני מבקשת זה למות במיטה ללא סבל.
אבל כנראה שאף אחד לא רוצה להקשיב לי וכנראה שאני צריכה לעבור את הוויה דולורוזה בכדי להגיע לאן שהוא. אנחנו לא קובעים כלום, יש מישהו שם למעלה שמנווט את הדרך ומחליט בשבילנו.
הגענו הביתה, החום התחיל לעלות. התקשרתי לפרופסורית המדהימה שלי, שאותה אני אוהבת ומעריצה, על זה שהיא תמיד עומדת לצידי, עונה בנייד שלה ונותנת לי עצות. תמיד אופטימית וחייכנית, ואפילו COOL לטעמי, והיא אמרה לי: הודיה, אל דאגה, החום מהכימותרפיה, עד מחר הכל יהיה בסדר.
אבל החום לא מפסיק לרדת, כל 6 שעות אדוויל, זיהום בדרכי השתן, הוסיפו לי עוד אנטיביוטיקה, בקיצור - קוקטיל של תרופות. אני - שלא נגעתי בכדורים, לא עישנתי, חייתי על טהרת הבריאות, אוכלת אוכל אורגני,
אני במיטה כבר 14 יום, החום לא יורד. ממשיכה לקחת תרופות, זועקת לעזרה, קוראת לאחותי היקרה, נמרוד ואחותי מקלחים אותי כדי להוריד את החום. סוף סוף אחרי שבועיים, החום יורד. מפסיקים את האנטיביוטיקה, מתרחקים מהכימותרפיה לשבועיים.
אני קמה חדשה בבוקר לתקווה חדשה, מתקלחת ומתיפייפת וסוף סוף יכולה לצאת לקאנטרי, לסופר, לחזור לשגרה, לקבל כוחות מחדש. לפעמים יש לי שיחות עם עצמי - כמה נמוך אני צריכה לרדת? איזה מחיר אני צריכה לשלם על חטאיי ובכלל - האם חטאתי?
אחותי הכינה תה, מרק עוף, שניצל, ועם תיאבון בריא גרסתי הכול. אנו מחכים ליום שני הבא לקבלת טיפול, ובינתיים יש לי כמה ימים טובים להנות עם הילדים ובעלי האהוב והיקר, שתומך בי לאורך כל הדרך ומטפל בי במסירות, יום-יום , דקה-דקה ,שנייה-שנייה.
נמרוד ואני עושים תחרות מי כותב יותר יפה, יותר מצחיק, יותר מרתק. הוא על המחשב בחדרו ואני עם היומן בחדרי, והקוראים פותחים את nrg מעריב בכל שבוע וקוראים. אני מרגישה כאילו שיש פאפרצ'י אחריי.
חלק מהתגובות מצוינות, חלקן מצחיקות ומעודדות, חלקן מייאשות. בלילה המסך יורד. אני קדה קידה והצופים מחכים לפרק הבא בנאמנות, כולם מתפללים שהטיפול יעבור בקלות, הסרטן יובס ומהר, ולא כמו הכותרת אצל עומרי עטיה "הסרטן ניצח את עומרי", אלא כותרת חדשה "הודיה ניצחה את הסרטן". שלכם בשידור ישיר מהגמר הגדול.
נא להמתין לטעינת התגובות
