לשבור לסרטן את העצמות
הסרטן פגע בסמל המסחרי של הודיה - השיער הגולש שלה. אנחנו נילחם בו בנשק נפשי, כמו מוזיקה. יומן סרטן
הודיה. צילום: נמרוד
להודיה היה שיער גולש ששימש כסמל המסחרי שלה, אבל הסימבול הזה התנפץ על סלעי האכזבה. מהרגע שבו השיער הפסיק להיות חלק מהכאב, היא השלימה עם הסרטן ושינתה עמדות.
מחלת הסרטן היא מחלה טריטוריאלית, שמשתלטת על כל חלקה טובה - נפשית ופיזית. ברגע שהבנו זאת, החלטנו לטפל בה במספר אופנים שעיקרם הנפש, כמו קבלה ויעוץ פסיכולוגי, חזרה לשגרה בין דימום להקאה, כתיבה, עבודה ומיצוי הזמן. אין כאן שום יומרה להציג נוסחה להצלחה. כל אדם יעשה את מה שהוא מרגיש שנותן לו מאחז לחופש. אנחנו החלטנו לשבור לסרטן את העצמות דרך הנפש. אם הוא קיים - זה לא אומר שאנחנו לא. ההשתלה היא עוד כלי להתמודדות, אך היא לא תעשה את העבודה בלעדינו.
החיים שלנו ניתנו לנו במתנה ואנחנו משוטטים במסדרון החיים לתקופה זמנית. לא אנחנו קובעים את משך החיים, לכן כל עוד אנחנו חיים, רצוי שלא לתת לזמן לחמוק בין אצבעותינו. כל רגע הוא נצח. הגענו לרגע נצחי כזה, שהוא רגע ההשתלה. וכך אומר ירמיהו: "והיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו ייתן בעתו, ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח". אני מסיק שמההשתלה הזו יבשיל הפרי, והודיה תלך לדרך צלחה.
אנו מתכוונים לשלב את המוסיקה בריפוי הודיה. נביא זמרים וחברים לשיר במהלך השיקום שלאחר ההשתלה, מה שנקרא "ריפוי מוזיקלי". בהשתלה הקודמת בית החולים שלח לנו נגנית וזמרת וחדר הבידוד הפך להיות בית ספר רימון, שבו כולם מנסים לבוא לידי ביטוי - ממשחק ועד שירה בציבור.
על רגעים כאלה אני מדבר, זו התרופה לנשמה. הודיה נכנסת להשתלה עם כל כלי המלחמה, כשהמטרה להשיג שלום פנימי בין הגוף לנפש. יותר קל לעבור משבר כשאתה מבין ממה הוא נובע, ואתה שלם עם עצמך.
מחר הוא החלום של היום
הודיה ריאלית לגמרי. אצטט מדבריה: "אני לא מנתחת דבר. אני נכנסת בלב שלם ומה שצריך להיות - זה מה שיהיה. יש שם מישהו למעלה שמחליט עבורנו. אני אישה מאמינה, ומעבר לכך מפקידה את גופי בידי אלה האמונים על המלאכה. אצא עם תאים חדשים, עם סוג דם חדש ואבנה חיים חדשים".
עבורנו יש אופציה אחת: הבראה. לא חוששים - לא מהסרטן ולא מהמוות. כל דבר בעתו. שואלים אותי ובעיקר את אחותי מהיכן אתה שואב את תעצומות הנפש לשמור על אופטימיות ואמונה. אני הבנתי שהחיים - ולחיות אותם – חשובים. אפשר ורצוי להנות מהדברים הקטנים, להירגע מול הגלים, לראות שקיעות או זריחות, לנשום אוויר במלוא הריאות, לחבק, לומר מילה טובה וגם לכתוב
אותה, ובעיקר לתת.
אני מנסה לטעון שהסרטן הוא לא דבר שלא ניתן למגרו, רק צריך לרצות למגרו. חייבים להשתמש בכל הכלים המדעיים, הנפשיים והחשיבתיים כמקשה אחת להצלחה. באחד הטוקבקים הציעה מישהי שאעשה הסבה למטפל. צחקתי לעצמי, הרי אני בקושי מטפל בעצמי. נפל עלי תיק כבד, החלטתי להרים את הכפפה וזה מה שיצא, הרבה מילים.
חליל ג'ובראן כתב: "אין אנו חיים אלא כדי לגלות את היופי, כל השאר זה חדר המתנה". אתם, הקוראים של יומן סרטן, הפכתם את המשפט הזה לממשי. התמיכה שאנחנו מקבלים היא מדהימה, ורציתי לומר תודה. ואסיים בציטוט נוסף מדברי ג'ובראן: "אתמול הוא רק הזיכרון של היום, ומחר הוא החלום של היום".
נא להמתין לטעינת התגובות
