יומן סרטן: רק הסוף יודע
הודיה שוכבת במיטה במצב קשה. היא לא מדברת וחבל לי שהיא רואה את עצמה במראה. כולם שואלים אותי מה הרופאים אומרים, ואני עונה שזה לא משנה
שי, אחותה של הודיה באה לבקר. החלטתי לקחת פסק זמן, קפצתי לנמל תל אביב לשבת מול הים, להירגע ולצבור אנרגיה, להסתכל על האופק ולהאמין שיום יבוא והודיה תוכל לבוא גם כן ולתפוס שלווה, בלי לחשוב על המחר, פשוט להנות ללא דימומים, הקאות ועוד מיני תופעות.
אילו היינו יודעים מתי נמות, אני מניח שהיינו מנסים לאחוז בחיים ולמצותם ביתר שאת. החלטתי לא לחכות למחר ולנסות לחבק את הרגעים. אז מה עושים? עבורי זה לכתוב, לראות כחול בעיניים, לדווש באופניים ופשוט להירגע. צריך ללמוד לנשום כל נשימה וליהנות ממנה. הודיה נעזרת במכשיר הנשמה מעת לעת, כמויות התרופות המוזרמות לגופה יכולות לאכלס מקווה מים בגודל הכינרת שהולכת ונעלמת.
אני יושב עתה ושותה קפה ב-COMME IL FAUT. בפרוזדור של המבנה יש תערוכה מתמדת של צילומי פנים של נשים. על הקירות תערוכת מילים בערבית ובעברית, מחאה על הכיבוש וזאת אני מבין מהמילים הנוקבות: בעלות, חלוקה, מפונקת, כיבוש, אך בין המילים מצאתי גם מילים' כמו אישה, אופק, כריש, והבנתי שכל אחד יכול למצוא את המילים עמן הוא מזדהה.
הודיה הולכת ונעלמת בתוך הסדינים, אינה מדברת כלל, לעיתים פוקחת עיניים ומשדרת באמצעותן כאב וצער. הבנים הלכו לקורס גלישה, אני גולש בין המילים, והודיה גולשת בין גלי הסבל, למדה לסבול בשקט. הצרבות אוכלות כל חלקה טובה, היום הוא היום ה-17 להשתלה, ספירת הכדוריות הלבנות עדיין 0.0 , היא בסכנת הידבקות, אנחנו בסביבה מעוקרת, ומתפללים שחיידק טורדני לא יצליח להבקיע את חומות השתיקה. לי נשאר לשבת לבהות, לראות, להסתכל ולהביע בעיניים. אפסו לי המילים בדיבור, הכתיבה משרתת אותי.
חבל שיש מראות בצינוק, הודיה מנסה להימנע מלהסתכל דרכן, פצעים בפה, השפתיים מדממות. מה שרואים בחוץ לא מראה את שקורה בפנים – שם זה קשה שבעתיים לאורך דרכי הנשימה. אני נשאר אדיש כלפי חוץ, ואומר 'הכל בסדר'. כולם שואלים אותי מה הרופאים אומרים והתשובה שלי היא: 'מה זה משנה, הרי זה תהליך ארוך של שיקום הגוף לאור הטיפול הכימותרפי הקשה שקיבלה. מתי יהיה לטיפול הזה סוף? רק הסוף יודע'.
החלטתי לתת להודיה להנות גם ממילה טובה. אני מספר לה על הבנים ובין יקיצה אחת לשניה היא מעלה חיוך בזווית
אהוד מנור כתב: "כשנתתי לך שעה, לי נתת את חייך, כשנתתי לך דמעה, את נתת לי חיוך, ושכחת את ימי לפניך, לפני...".
לכל שעה יש משקל, לכל רגע יש מהות, החלטתי לתת לרגעים תוכן, להפשיט את הכסות, והמילים כבר יתנו את המשמעות. תודה לכל התומכים, בלעדיכם היה המסע קשה יותר ובלתי אפשרי.
עוד בוקר עלה בצינוק בית החולים איכילוב, קרני השמש חובקות את שמשות החדר ואומרות בוקר טוב. רק דייר אחד מגיב וזה אני. הודיה מרחפת בין חלום ומציאות, מדברת משפטים קצרים על המוות, "אני לא רוצה לחיות ככה". המילה "ככה" מעודדת אותי, הודיה נמצאת במצב זמני.
אנחנו ביום ה-19 להשתלה ועדין הספירות אפס. כל כמה דקות היא מתעוררת להקיא, וזה מצב קשה. גם זה יחלוף. קשה לזהות אותה, תווי הפנים השתנו, קשה לדבר עמה וגם המילים הספורות שהיא מוציאה אינם נשמעים בבהירות. בלון החמצן מעביר לה אוויר, היא עוצמת עיניה ונסחפת לחלום לא ידוע.
כאן בוקר, השקט שלפני הסערה, בקרוב תתחיל המולת הרופאים. הודיה אינה מדברת מילה. האחות אירנה חיבקה אותה ואמרה לה: "אני אוהבת אותך, הידעת זאת?". דמעה נשרה לי למשמע דבריה. עד עכשיו חשבתי, שהאחיות עטפו את עצמן בשכבת אל חדור, מגן צה"לי בו משתמש חייל השריון. והנה, הרגש צף. הודיה חייכה, הצביעה על כמות התרופות וניסתה לומר איך אספוג כמות בלתי סבירה זו.
אני מתעד בלייב את המאבק כפי שהוא. זה לא קל לראות, אך יש איזו הבנה פנימית שזה בסדר, הרי זה חלק מהמאבק. הודיה ביקשה ממני לתת לה כוח, חיבקתי אותה, קירבתי את גופה אלי, זה היה מחזה סוריאליסטי - אני עם המסכה, הודיה במצב תפילה, בפוזיציה של הקאה, שקית הקאה תלויה על דופן המיטה, האחות נכנסת ויוצאת לפרקים.
חשבתי לשים על הדלת שלט כמו בבתי המלון - נא לא להפריע, עם תמונה של שנינו ישנים. בלילה הזה נכנסו חשמלאי, מנקה ואח. שקית האוכל הענקית הלבנה התפוצצה על הרצפה, הפכה את הלילה הלבן ללבן, הרצפה נצבעה בלבן בוהק, שקיות ההקאה הוסיפו גוונים אדומים והיה לנו כאן לונה פארק של צבעים. הזיקוקים עפו לכל עבר.
כמות הפעילות הלילה לא הייתה מביישת שום פעילות צבאית בעזה. הודיה שבויה של הסרטן 600 ימים אם ספרתי נכון. עתה מחדשים תאי האב, המוכרים כתאי גזע, את תאי הדם ומערכת החיסון שלה. תאים אילו מספקים חמצן לרקמות והגנה מפני דימומים והם יאוששו את הודיה מהטיפולים הכימותרפיים הרבים שעברה ויחישו את החלמתה. תאי מוח העצם של אחותה מתמיינים מחדש ויהפכו מתאי גזע לתאי תקווה.
נא להמתין לטעינת התגובות
