סקס והסי.טי: איזו רופאה אני רוצה להיות? בטח לא של ילדים
אני נראית אמנם כמו ילדה, ואפילו הגובה שלי די תואם לשלהם. ובכל זאת, אני לא מוכנה להיות רופאת ילדים. לא בגלל הילדים עצמם, אותם אני דווקא אוהבת כשהם בריאים. עם אלו החולים באמת, ההורים של הילדים, אני לא ממש מצליחה להסתדר
נכון, אני נראית באופן כללי כמו ילדה. אני משתדלת לחייך לכולם והרבה. נכון, הגובה שלי לצערי לא השתנה יותר מדי מכיתה ו'. טוב, אולי מכיתה ה'. אז מה? זה אומר שמתאים לי להיות רופאת ילדים?
שלא תבינו לא נכון, אני אוהבת ילדים. אפילו מאוד. יש לי שלושה אחיינים ואחיינית שאותם אני מאוד אוהבת. פעם, לפני שהתחלתי את הסטאז', אפילו הייתי דודה מצטיינת, בייחוד בענייני בייביסיטר. היום כבר אין לי זמן. אז כן, נכון שאני מאוד אוהבת ילדים, אבל רק כשהם בריאים.
גם נגד ההורים אין לי שום דבר עקרוני, כשהילדים שלהם בריאים כמובן. אבל כשהילדים חולים, ההורים מחליפים את עורם. פתאום הם כבר לא סבלניים עם כל הפוציל'ה קוציל'ה שלהם. פתאום זה הופך למאבק. ההורה נגד הרופא, והרופא, איך לא, בייחוד במדינה היקרה שלנו, לרוב טועה.
מחלקת ילדים, ומיון ילדים במיוחד, הם סיוט עבורי. אני לא אוהבת לראות ילדים בוכים. אני גם לא אוהבת הורים מתוסכלים שמוציאים עלינו את כל הפחדים שלהם, רק בגלל שלילד יש חום כבר ארבע שעות תמימות. הורים יקרים - לילדים מדי פעם יש חום. ולפעמים הם גם חוטפים איזה וירוס ומקיאים.
מדי פעם הם סובלים גם מפריחה. לא חייבים להיכנס לפאניקה ולרוץ ישר למיון. יש בדרך גם מוקד ורופא משפחה. אם כבר הגעתם לבית החולים, מה אתם מצפים שיקרה? שיתנו לילד שלכם תרופת פלא והחום של המסכן הקטן יפסיק לעלות והוא לא יקיא עוד? שהווירוס יסתלק מעצמו מיד עם כניסתכם בדלת? זה לא המצב ובדיקת דם או צילום חזה לא ירפאו את הילד. כמה ימים של מנוחה ואהבה אולי כן.
אחלוק אתכם סיפור. אתמול נכנסה למיון אמא מלווה בסבתא ובילדה קטנה בת שנתיים שמשלשלת כחודש ימים. "חודש שלם היא לא אוכלת כלום", מגלה הסבתא. "האם היא ירדה במשקל?", אני שואלת. "לא, היא לא ירדה. אני מאכילה אותה בכוח, אבל
"כמה פעמים ביום יש שלשול?". התשובה: "שלוש עד ארבע פעמים". "וזה שונה מבדרך כלל? שלוש או ארבע פעמים זה רגיל אצל ילדה קטנה". "זו לא הכמות, זו האיכות. זה שלשול". אוקיי. מקובל עליי. "אז למה באתם דווקא היום?", בכל זאת מדובר במיון.
"כי הרופא אמר שהיא מיובשת. היא גם ישנונית ואפאטית, ויש לה גם נזלת. היא פשוט לא עצמה". אוקיי. מולי ישבה ילדה חביבה, חייכנית, צוחקת, בטח לא אפאטית. כשהקטנה ראתה אותי מתקרבת עם הסטטוסקופ, היא התחילה לבכות עם כמות דמעות שלא תבייש ילד סקנדינבי באמצע חורף קפוא. מיובשת, אמא וסבתא יקרות, היא לא.
ניסינו לשכנע אותן שהילדה נראית מצוין והסברנו שבכל זאת, כדי לא לפספס הפרעה במלחים של הגוף או התייבשות קלה שלא באה לידי ביטוי במראה הכללי, נרצה לקחת לה בדיקות דם. "מה בדיקות דם? למה צריך לדקור אותה? את לא רואה איך היא נראית? כבר לקחו לה בדיקות דם בקופת חולים". נו באמת אמא, לא יכולת לחסוך לי את הדיון ולהגיד שכבר לקחו לה בדיקות? "מצוין. מתי לקחו? איפה התוצאות?". "אין לי אותן, אבל הכל היה בסדר".
אם הכל בסדר אז למה באת? "אנחנו רוצים לראות את התוצאות בכל זאת, לוודא שהכל בסדר. אחרת, נצטרך שוב לקחת לה בדיקות וחבל". "אין לי איך להביא לך. הקופה כבר סגורה". טוב. "ומה עם האינטרנט? להוציא אותן את יכולה?". "לא".
רגע. האם התבלבלתי? אני במשא ומתן על קניה של פירות בשוק? אמא, מדובר בילדה שלך, לא בשלי. תעשי מאמץ. תביאי את הבדיקות, כדי שנוכל לראות שהכל באמת בסדר ושהיא לא צריכה טיפול. אחרת נדקור. חצי שעה אחר כך, במפתיע, חזרה האמא עם התוצאות. וכן, הבדיקות באמת בסדר.
"אין התביישות, אין הפרעה במלחים. רופאת הילדים הסבירה שאנחנו לא יודעים למה הילדה משלשלת, אולי היא בכללת עוברת מחלה ויראלית כלשהי ואנחנו מציקים לה סתם. בכל אופן, כרגע במיון היא נראית מצוין, ואין כל כך הרבה מה לעשות מעבר לכך. יש רופא ילדים מטפל שיוכל לערוך בירורים נרחבים במידה שהילדה תמשיך לשלשל. אם היא תזדקק לטיפול דחוף, אתם תמיד יכולים לחזור ואנחנו כאן נשמח לעזור".
ההסבר, שאותי שכנע לגמרי, לא סיפק את האמא והסבתא היקרות שמיד התחילו במטר של גידופים וטענות לשמע המשפט "אין מה לעשות". "אנחנו לא זזות מפה, עד שלא תגידו לנו למה היא משלשלת. זה לא יכול להיות". ניסינו להסביר שלקחנו תרביות, ובמידה שתהיה תשובה חיובית נודיע וחלילה לא נמנע ממנה טיפול. בינתיים, מכיוון שהילדה נראית באמת טוב, אולי כדאי לתת לה קצת שקט מרופאים והכל יעבור.
אז עכשיו אתם מבינים אותי? אולי "מתאים לי" להיות רופאת ילדים, כי אני קטנה כזאת ונראית כמותם. אבל אין סיכוי. אני את חודשי הילדים שלי אסיים בסטאז' וזהו. רופאי ילדים יקרים, אני מורידה בפניכם את הכובע על היכולות האנושיות שלכם להתמודד מדי יום עם חולים כל כך קשים שהם לרוב לא הילדים, אלא דווקא ההורים.
ואליכם, הורים יקרים, אני פונה בתחינה - תזכרו שכשאתם מביאים את הילד לרופא, הוא באמת מנסה בכל כוחו לעזור ולפתור את הבעיה, אבל לא תמיד הדבר אפשרי. ותזכרו עוד דבר אחד. שכמותכם יש עוד כמה. המיון תמיד עמוס וצריך לחכות בסבלנות. לא מדובר אמנם בתכונה ישראלית, אבל היא הופכת את החוויה עבור הילד ואולי גם עבור הרופא לקצת יותר נעימה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם