יש לכם צליאק? עדיף שלא תתאשפזו!
חולת צליאק שבילתה לבדה בחדר מיון מציגה 5 מסקנות, בהן בי"ח זה לא מקום לחולים ובטח לא לאלו הרוצים לנוח או שיש להם מגבלה תזונתית
כשהגעתי למיון השעה הייתה 12 בצהריים. חיכיתי בתור לאחות הממיינת במשך כחצי שעה וממנה נשלחתי לחדר המיון עצמו, שם פתחו לי וריד, לקחו דם ושלחו אותי שוב החוצה, להמתין עם עשרות אנשים.
שאלתי אם יש אפשרות לקבל אוכל. האח הנחמד ערך בירור קצר והודיע לי שהאוכל נגמר ושאני יכולה לקפוץ לקניון ולקנות לי איזה סנדוויץ'. נחמד, רק שיש שתי בעיות עם התסריט הזה:
1. הרגשתי כל כך רע שלא יכולתי אפילו להעלות בדעתי ללכת 10 דקות לכל כיוון
2. בהיותי צליאקית, ממילא אני לא יכולה לקנות שם שום דבר שישביע אותי
האח השתתף בצערי ומשראה את מצוקתי, החליט לתת לי את הסלט שלו. מחווה אנושית ראשונה ונדירה בים החוויות שעברתי בבית החולים.
כצפוי, הסלט לא השביע אותי. למרות שהרגשתי ממש רע, תיאבון עדיין היה לי.
זה המקום להוסיף עוד פרט קטן אך חשוב: אני לוקחת תרופה שמדכאת את מערכת החיסון שלי. ישיבה בצפיפות עם עשרות אנשים חולים מסכנת אותי, פשוטו כמשמעו. למרות שהמידע הזה מתנוסס על תיקי הרפואי, אף אחד מאנשי הצוות במיון לא חשב שכדאי לתת לי להמתין במקום מבודד יותר. אחרי כחצי שעה של המתנה, הצלחתי להקים את עצמי, נכנסתי שוב למיון, הסברתי את מצבי וביקשתי לשכב על מיטה מבודדת בזמן ההמתנה כי הייתי כל כך מותשת והרגשתי שאני חייבת לשכב.
"אין מיטה פנויה", אמרו האחים הנחמדים. "הכל תפוס. אם את רוצה, את יכולה לשבת על כורסה". זה היה טוב יותר מהמתנה בחוץ, ואיכשהו הצלחתי להשתרע עליה, בחצי ישיבה וחצי שכיבה. ושוב – חיכיתי וחיכיתי. אנשים נכנסו ויצאו, ואני עדיין הייתי שם. בלי אוכל, בלי שתייה, בלי מיטה. אפילו תה לא היה.
פעם בשעה הכרחתי את עצמי לקום ולשאול מה קורה ומתי יגיע רופא שיוכל לאשר את האשפוז שלי (פרוצדורלית בלבד, אני מזכירה). בכל פעם התשובה הייתה "תכף", “את הבאה בתור" ועוד.
מסקנה ראשונה: אל תגיעו למיון לבד.
בסביבות שש בערב הגיע סוף סוף תורי, ואחרי בדיקה מהירה נתבקשתי להמתין שיתפנה מקום באחת המחלקות הפנימיות. חזרתי לכורסה. באותו שלב כבר הייתי מורעבת לגמרי ומותשת ברמות שאין לתאר. לשמחתי, הביאו לי אוכל מהבית. בשבע בערב הודיעו שהתפנתה מיטה באחת המחלקות. מכיוון שלא יכולתי ללכת לשם בעצמי, חיכיתי כשעה נוספת עד שהגיע עובד בית שלקח אותי בכיסא גלגלים למחלקה.
הכניסה למחלקה הפנימית היא לא חוויה נעימה במיוחד. אחסוך לכם את התיאורים על המראות, הקולות והריחות השוררים במחלקה ועל מצב רוחי הקודר. שאלתי את האחות החביבה שקיבלה את פניי האם יש אפשרות להביא לי אוכל. לא, היא אמרה בצער. ארוחת הערב הוגשה מזמן. כל מה שאני יכולה לתת לך זה מספר פרוסות לחם.
מסקנה שנייה: אם יש לכם צליאק, אל תתאשפזו. זה עלול להרוג אתכם – בין אם החשיפה לגלוטן ובין אם הרעב.
הלילה שהגיע היה קשה לא פחות. קפאתי מקור (קיבלתי שמיכה אחת, ביקשתי עוד אחת, האחיות אמרו שאין ואמרו שיזמינו. בשתיים בלילה, לאחר שלבשתי את כל הבגדים שהיו לי, כולל מעיל, נשברתי והלכתי שוב לבקש שמיכה, והפעם קיבלתי); שכנתי לחדר עברה אירוע דרמטי באמצע הלילה, וכל זה בנוסף לרעש ולאור השוררים במחלקה במשך כל שעות היום והלילה. בחמש וחצי כבר נתחב מדחום לפי, הולבש שרוול למדידת לחץ דם על ידי – אין ספק, שעה מצוינת להתעורר בה כשאתם חולים ומסמורטטים ולאחר יום כל כך מתיש.
מסקנה שלישית: בית חולים זה לא מקום לחולים ובטח לא לאלו הזקוקים למנוחה.
תקוותי לקבל ארוחת בוקר שתשביע את רעבוני הכבד התבדתה. האישה שמחלקת את המזון אמרה לי, בנימה קלה של נזיפה, שמכיוון שלא "הזמנתי בזמן" מנה נטולת גלוטן, לא התארגנו לכך במטבח ורק בערב אוכל לקבל תחליפים למנות עם גלוטן. כמובן שעם הגיעי למחלקה, בערב הקודם, ביקשתי מהאחות שתזמין עבורי אוכל נטול גלוטן, אבל מסתבר שזה היה מאוחר מדי.
כך שקיבלתי מגש עם ריבה (שלא היה לי על מה למרוח), טחינה (כנ"ל), חצי מלפפון, גבינה לבנה ואשל. בעוונותיי, וכחלק מהטיפול במחלתי, אני נמנעת גם מאכילת דברי חלב ובשר, כך שהסתפקתי בחצי מלפפון ובטחינה.
מסקנה רביעית: אם יש לכם מגבלה תזונתית כלשהי, סדר האירועים הנכון הוא: להזמין אוכל במחלקה בבית החולים ואז לחלות/להיפצע בתאונה/לחטוף התקף לב וכו'. אם אתם סובלים מיותר ממגבלה תזונתית אחת, הקפידו להישאר בריאים או למות מוות מיידי.
גם ארוחת הצהריים לא בישרה טובות עבורי. העזתי לשתף את האחראית על המזון בעובדה שאני גם צמחונית, מה שגרם לה להלם כבד. מתברר שבשנת 2013, למרות כל ההישגים הרפואיים של ישראל, בבתי החולים עדיין לא הצליחו למצוא את הדרך לבשל מנה שתכלול חלבון אך לא תכיל גלוטן. גם בימים הבאים לאשפוזי, אותה אישה שאלה אותי שוב ושוב אם אני רוצה שניצל צמחוני, ושוב ושוב חשתי אי נעימות בגלל שמה לעשות - אסור לי לאכול אותו.
התזונה שלי בימי האשפוז כללה, אם כך, אורז לבן, תפוחי אדמה וגזר גמדי בצהריים, חצי מלפפון (באחד הימים קיבלתי גם עגבניה והרגשתי בת מזל) וטחינה בבוקר, ומנה דומה בערב. לא בדיוק התזונה האידיאלית לאדם חולה, לא מבחינת ההרכב והמגוון ולא מבחינת הכמות. אפשר לומר שאם לא היתי מתבססת על האוכל שהביאו לי מהבית, הייתי פשוט נשארת רעבה.
האחיות לא היו יכולות לעזור, וביקשתי להיפגש עם דיאטנית. הדיאטנית לא עובדת בכל יום, ורק ביום שבו השתחררתי היא הגיעה לדבר איתי. “כן, אני יודעת שיש בעיה בנושא הזה", היא נאנחה. “משום מה, במטבח מבשלים הכל עם אבקות מרק (שמכילות גלוטן) כך שהמבחר מאוד מוגבל".
מסקנה חמישית: הסבתות צדקו. נסו להישאר בריאים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם