מסי בא: פרויקט ליונל מסי
לכדרר כמוהו הם לא יידעו לעולם. אבל לחייך, לשמוח ולפרגן הם יכולים לפחות כמוהו. אז למה לא? אברום בורג מנסה לפענח את הפנומן
לצערי הגדול, נולדתי בלי יכולת להעריץ. מילדותי צרבו בי הורי את ההכרה שהערצה
כדור המשחק הוא הכדור הפורח שלי. מסי צילום: רויטרס
בנקודת המפגש הזו הערצה היא מילת מפתח. ילדים נושאים עיניים לגיבורים שלהם שעל המגרש. הם משחקים להנאתם, הם מתחרים בכל לבם, וכל אחד מהם בטוח שיש בו כוכב הממתין לגילויו. הם באים כדי לעוף על הכדור, ואנחנו מציידים אותם בשיעורי בית, שיעורים לחיים על קבוצתיות ושיתוף פעולה, על משמעת וכבוד גם למשחק וגם לכללי המשחק.
כבר שנים אני נודד על פני מגרשי המשחקים של עשרות אלפי הילדים האלה. רובם בפריפריה החברתית והכלכלית שלנו. במקומות שלא תמיד מושכים את העין הפרטית או הציבורית שלנו, להפך. ככל שאתה מרחיק מהסביבה הנוחה והמוכרת שלך ומתקרב לעולמם, שהוא לא אחת כאוב ועצוב, אתה מגלה שהערצת הכוכב גדלה
ומתגברת.
כמו אומר לעצמו הילד, כדור המשחק הוא הכדור הפורח שלי, איתו אמריא גבוה מעל להררי המצוקות. יום אחד גם אני אהיה כוכב ומופת לילדים אחרים שישאו אלי עיניים. הרבה ילדים בכל רחבי הארץ ולהם הרבה מושאי הערצה; בקהאם "היפה", יוסי בניון "שלנו", רונאלדיניו "המחייך", ועוד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם