היופי הסתום הזה
מנחם בן סבור שלא צריך להבין שירה כדי להיקסם ממנה, כי האוזן היא שמזהה את החדש והעוצמתי
תחת שמי ים התיכון
עושה ירח הפוגה ומתקפל.
'דאגות', אומר לי איש עם מכחול
ומצייר אותך דומה, או לא או כן.
כמעט בכל מפגש שבו דיברתי על השיר הזה ושאלתי את השאלה הפשוטה "מה פשר המילים 'עושה ירח הפוגה ומתקפל'", התקשו רוב המשתתפים לענות, אם כי פה ושם עלה מישהו על התשובה הנכונה (התשובה היא, אגב, שמדובר על ירח בשעת בוקר מוקדמת, ירח חוורוור שעוד מעט ייעלם ויתקפל עד הערב, שבו יופיע מחדש). אבל מה שחשוב לענייננו הוא לא הפירוש המדויק של השורות הסתומות, אלא עצם העובדה שהשיר היה ללהיט והושר בפי כל, למרות שרוב אוהביו לא יכלו להסביר את פשר המילים שלו. כלומר, מותר לאהוב שיר עוד לפני שהבנו אותו. תאמרו: טוב, כאן מדובר בפזמון, במוזיקה, בקול של הזמר. כאן המילים לא חשובות לכאורה (למרות שהן חשובות לגמרי גם כאן, ויש הבדל מוחלט בין "ים התיכון" לבין "חור האוזון", למשל , גם אם מדובר באותו מספר הברות בדיוק), אבל אותה תגובה רגשית מתקיימת בנו גם לגבי שירה בלתי מולחנת, וכפי שנראה בהמשך, גם לגבי "שירה בלתי מוזיקלית" (אין, אגב, דבר כזה. כל מילה היא סוג של מוזיקה). אבל נתחיל בשירה המוזיקלית בעליל. הנה למשל אחד מבתי השיר הסתומים והמתנגנים של אלתרמן:
אין קץ לחוכמה ואין כסיל לקישוט
ואפילו ידך הלבנה אשמה היא-
אצא לי על כן, במעיל קיץ פשוט,
לטייל בין פילי השמים.
(מתוך "אל הפילים", " כוכבים בחוץ", הקיבוץ המאוחד)
עוד לפני שאנחנו מבינים את המילים הסתומות (מה זה, למשל, "אין כסיל לקישוט"? תיכף נבין), אנחנו קולטים שהעברית יפהפייה, משוכללת, מתוחכמת, מעודנת. עוד לפני שאנחנו מבינים מה זה "ואפילו ידך הלבנה אשמה היא" (עוד מעט ננסה להבין), אנחנו מתפעלים מן החריזה המבריקה (שמתם לב ש"שמים" נחרז עם "אשמה היא"? איזה חרוז!) ומן הקצב המושלם, המדבק, ועוד לפני שהבנו על מה מדברות השורות, אנחנו מבינים שהאיש המדבר אלינו מתוך השיר אוהב פשטות ("אצא לי על כן במעיל קיץ פשוט"), ומעדיף את החוץ ("לטייל בין פילי השמים"), ויודע משהו על יד נשית לבנה, והוא גם מספיק עמוק כדי לדבר איתנו באותו רצף אינטלקטואלי-שירי גם על "אשמה" וגם על "קישוט", גם על "פילי שמים" ילדותיים וגם על חוכמה. כל זה עובר אלינו מיד, עוד לפני שהתחלנו בכלל לשאול את עצמנו למה התכוון המשורר.
ועכשיו בואו ננסה לפרש: "אין קץ לחוכמה" (כלומר, כולם כל כך חכמים מסביב) ו"אין כסיל לקישוט" (אין אף טיפש אחד לרפואה, כבהבהרתו היפה של דן מירון). משמע, המשורר מדבר באירוניה על החוכמה ועל החכמים בעיני עצמם. אפילו בעלת היד הלבנה (שכל האבירים והפייטנים התפעלו ממנה) לוקה בחוכמת יתר בעיני עצמה, אשמה באינטלקטואליות בלתי חושנית (בניגוד ללובן החושני-לכאורה של ידה). המשורר לא יכול לסבול את החברה האינטלקטואלית הבלתי רגשית הזאת, ולכן הוא יוצא "במעיל קיץ פשוט" (הפשטות הטבעית לעומת חוכמת היתר המלאכותית) כדי לטייל בין "פילי השמים", בין מראות ענני השמים. כי החוץ תמיד טהור יותר מן הבית. והטבע תמיד אמיתי יותר מבני האדם.
אז הנה, זהו הכלל הראשון בהבנת שירה. שמותר להבין, עוד לפני שהבנו. איך כתב פעם יהודה עמיחי באחד משיריו:
הנה לדוגמה שיר סתום מאוד ומקסים מאוד של מאיה בז'רנו, שהקסם הבלתי מפוענח שלו פועל עלינו למרות שהוא כתוב ממש ככתב חידה. אני מציע לכם לקלוט את חושניות המילים היפהפייה, את מסתורין היופי הגדול הקורן מתוך המילים, ובבקשה מכם, אל תנסו להבין (בוודאי לא במהלך הקריאה הראשונה), כי עצם המאמץ לנסות להבין יקלקל לכם את תענוג המילים המכושפות והמכשפות. מדובר בשיר "עיבוד נתונים 1", הפותח את סדרת השירים המפורסמת של בז'רנו. הנה כמה שורות מתוכו:
אבני ברקת בקפלי שמלתה -
ידידתי שועל יפהפה, חתול
מסודר, הקירות מאדימים ליופייה.
ברי לי שאיני דריוש ופרס עקומה בין רגלי.
שקט בשלג הצפוי
להוריק וטייפון מסחרר את לחיי
עיני עפו לתאילנד,
גבות ראש הממשלה רוקדים כעלמים,
מרקוביץ' רוכב על קנטאורוס.
משיח לבנבן הגיע בסופו של העניין.
(מתוך "עיבוד נתונים 1", " רצף השירים", עם עובד)
נדמה שמדובר כאן באיזושהי מציאות שעברה כעין הקרנה מיסטית: טייפון ההתרגשות וההשראה מסחרר את לחיי המשוררת, עיניה עפות לתאילנד, ומול יופייה של הידידה (ש"הקירות מאדימים ליופייה"), ניצבת היא עצמה עם משהו אפל ומאיים ועקמומי ובכל זאת מבדח ("פרס עקומה בין רגלי"). לבסוף, מתוך כל הזדרחות המציאות הזאת (הברקת והקירות המאדימים וכו'), מגיעה הגאולה (שהרי מגיע המשיח הלבנבן), כשכל העולם כולו נתון לשמחות גדולות: "גבות ראש הממשלה רוקדים/ כעלמים, מרקוביץ' רוכב על קנטאורוס", במונחים המזכירים את נבואת אחרית הימים התנ"כית המופלאה והשמיימית: "והטיפו ההרים עסיס והגבעות חלב תלכנה" ; "אז יימלא שחוק פינו ושפתותינו רינה" וכו'. שירה של מאיה בז'רנו הוא בהחלט ברמה נבואית. הנה אפוא שיר נטול חרוז ומשקל, שלא צריך להבין אותו עד הסוף כדי להיות מוקסם ממנו.
גם יונה וולך, אגב, כתבה לא מעט שירים מקסימים סתומים מסוג זה, כגון "כשבאתי לקחת אותה מהעננים": "כשבאתי לקחת אותה מהעננים/ היתה ענודה כבר/ קולות הקוקו/ והתנשמת/ ליהטה באוזנה/ ז'וליאן הוורוד השאיר/ לנו קור פתלתל". גם כאן לא צריך להבין הכל מיד. די שנוקסם מעצם השם השדי, המעודן, ההומואי, "ז'וליאן הוורוד"; די שנרותק לעדנה האינסופית של "כשבאתי לקחת אותה מהעננים", עם כל קולות "הקוקו והתנשמת /ליהטה באוזנה", כדי שהקסם יעבוד עלינו, כי גם לצירופי המילים הסתומים עצמם ("ז'וליאן הוורוד") וגם למילים היחידות כשלעצמן ("קוקו") יש קרינה וצבע ויופי משלהם (התנשמת, למשל, היא גם הנשמה), והיופי הזה עובר.
כלל ההבנה השני בענייני שירה הוא שאין לאף אחד, גם לא למשורר שכתב את השיר, שום יתרון עלינו בהבנת השיר. בניגוד לחידות חמיצר, שבהן יש רק תשובה אחת נכונה (והיא התשובה של חמיצר), הרי בשירה, כל התשובות נכונות. כל מה שהבנו, כל מה שהידהד בנו, כל צורה שבה נתפסו הדברים בנפשנו, היא התשובה הנכונה. אין תשובה אחת. ממש כפי שנאמר על התורה: "הפוך בה והפוך בה דכולי בה", או "שבעים פנים לתורה" (וכולן נכונות!).
פירושו של דבר, שאנחנו יכולים לגשת לקריאת שירה בלי מורא השאלה "למה התכוון המשורר?". לא זאת השאלה שצריכה להטריד אותנו. מה שצריך להעסיק אותנו, ומעסיק אותנו ממילא, הוא שאלה אחת בלבד: אם השיר מצא חן בעינינו, ולמה מתכוונות המילים בתוכנו, אם בכלל.
וקיים כמובן גם מישור הבנה אחר: ההבנה הרגשית או הרוחנית, המותנית כמובן מטבעה בכל ההבנות הקודמות שלנו והידיעות הקודמות שלנו. אדם שלא התנסה בהתאהבות (ויש כנראה אנשים כאלה) לא יוכל להבין באמת שיר על התאהבות, ולא באמת יבין את מה שאומרת דליה רביקוביץ באחד משירי האהבה שלה: "אני אוהבת אותו עכשיו/ בכל כוחי/ עוד מעט ואחדל". איך היא יודעת שאהבתה תחדל עוד כמה ימים? כי היא התנסתה כבר באהבות קודמות. ומה זה "אוהבת אותו בכל כוחי"? רק מי שאהב "בכל כוחו" יודע. ומי שאין לו למשל יחס לטעמי פירות ולתענוגות חושניים, לא באמת יוקסם משורות של ישראל פנקס, למשל, העוסקות בתענוגות חושניים: "לאים ומלאים בכורסאות נפוחים/ לשונם תשחה ענוגה בעסיס תפוחים" (מתוך "שיר חתונה", " הים העתיק שלנו", אבן חושן). באותה המידה, מי שאינו מתעניין באלוהים ובאמונה באלוהים, לא יתעניין בשיר של אורי צבי גרינברג העוסק במאמיני אלוהים בעולם ("מעטים מאוד מאמיניך"), וממילא לא יבין אותו.
גם כדי להבין שורה מדהימה של דליה הרץ כמו "בביישנות בא המוות, כילד פלא שמבקש להיגלות" (מתוך השיר "הבהלה לזהב", "עיר שירים", ספריית פועלים), צריך לדעת משהו על החיים: למשל, שילדי פלא נוהגים בביישנות כמעט מתוכננת כשהם מבקשים להיגלות, וכך המוות בא בהפתעה, כמו להרשים אותנו, אחרי שקודם ישב בשקט, בביישנות, בלתי נראה, ורק אז הופיע בפתאום, ותפס כדרכו את כל הבמה, כמו ילד פלא. מה מיוחד בדימוי הזה? החידוש, החידוש. זו כל מהות השירה. כל מהות ההבדל בין טוב לרע בשירה. בין בנאלי ללא בנאלי. בין מה שמרתק אותנו לבין מה שמשעמם אותנו. מה מרתק אותנו? מה שלא שמענו קודם מעולם. למשל, שורה כמו "בביישנות בא המוות, כילד פלא שמבקש להיגלות". וגם כאן חשוב להבין את דרכי ההבנה: הרבה לפני ששאלתי את עצמי מה פשר השורה של דליה הרץ, הוקסמתי מן העוצמה שלה, מן החידוש שבה, מן הידיעה שידעתי כשקראתי אותה, שלא קראתי שורה כזאת קודם מעולם. להבין שירה זה להבין מה היא היא עושה לנו כשאנחנו קוראים אותה. למשל, להבין (ולהודות בפני עצמנו) שהוקסמנו.
פרק מתוך "משלמה המלך עד שלמה ארצי, מיונה הנביא עד יונה וולך", סדרת שיחות על שירה שעומדת לראות אור בהוצאת משרד הביטחון/ האוניברסיטה המשודרת/גלי צה"ל ואוניברסיטת ת"א
נא להמתין לטעינת התגובות
