חלקי חילוף
בעקבות "טקסטיל" של אורלי קסטל בלום, דפנה שחורי מצאה את עצמה בוחנת בקפידה את שכמות הנשים שחולפות על פניה ברחוב
סיפור בדים זה הוא עצוב ומצחיק, משעשע ומזעזע בו זמנית. קסטל-בלום כמו נכנסה לתוך נעליו של הליצן העצוב העומד מאחורי הקלעים בתום ההצגה. הקורא ירצה ודאי בתום הקריאה להתקרב אל פניה להציץ ולבדוק האם הדמעות הן דמעות סתם או דמעות אמת - מלוחות ורטובות. אני מהמרת שאלו דמעות אמת.
קסטל- בלום כמו כותבת על קרקע דקה, אם כי גמישה, המפרידה כפסע בין ה'על' לבין ה'מתחת' והקורא חש במהלך הקריאה את התהום המאיימת, גם כשהיא מכוסה. הפחד מן הנפילה מוחרף בספר זה, אולי יותר מאשר בספריה הקודמים. אם בספרה 'דולי סיטי' פרקה קסטל- בלום את המתחים והפחדים של האימהות הטרייה שחוותה אז ויצקה אותם אל הספר, כאן עיקר הפחד הוא מפני הזיקנה האורבת ומשחיתה. ושום דבר לא יעזור, היא מדגישה בכתיבתה, לא ניתוחים פלסטיים, לא תוספי מזון מלאכותיים, לא אוכל אורגני, לא מותגים ולא מגורים בשכונות יוקרה חדישות ונטולות שורשים: "אי אפשר להתכחש למוות וגם לא לבתי הקברות. שכל החדש הזה לא ישכיח חלילה מתושבי השכונה את עובדות החיים" אמרה בראיון ל'הארץ', שנערך לרגל צאת הספר.
המלחמה האבודה והפתטית של העשירון העליון בהזדקנות, בעזרת כסף ועזרים נוספים אחרים, מוצגת כאן כמלחמה שבה 'כלי נשק' הורגים לבסוף את המשתמשים בהם. כמו בספריה הקודמים של קסטל-בלום, גם כאן הכל מתערבב ונקשר בכל: המציאות הישראלית, הצבא והביטחון, האבטלה והמיתון, מעגל העוני, המתעשרים החדשים והעידן החדש, בעוד שהאידיאלים שעליהם חונכנו קורסים בזה אחר זה ומתמוטטים אל מול עינינו כמו מגדל קלפים. הספר מבקר ומגחיך את התרבות הישראלית ללא רחמים, ואינו מותיר דבר שאפשר להיאחז בו. על אף הגוון הריאלסטי, המוטיב האגדתי דומיננטי יותר. הספר נכתב בגוף שלישי ומסופר מפיו של 'מספר על ענק' היושב גבוה על תילו, מנתח ומפרשן בעוד המשתתפים באגדה מסויטת זו נשלטים תחת ידו וזזים על לוח משחק על פי רצונו. עם מעט דמיון אפשר להפוך ספר זה, כהרף עין, לסביבה תלת מימדית, תוך העמדת הדמויות על רגליהן, נעוצות במיומנות כשחקני לגו על משטחים מלאכותיים ובהצבת הבתים על תילם, טובלים בתוך צמחייה ירוקת עד ומוארת בתאורה פלורסנטית מוקפדת בלב ליבה של השכונה היוקרתית 'תל ברוך צפון'. והנה ניצב לפנינו דגם ממוזער המייצג מציאות כואבת, כאשר השימוש במוטיבים גרוטסקיים מרכך מעט את המהלומה. אותו פלח אוכלוסייה מבוסס שעליו מצביעה קסטל בלום מוצג כאן ללא רחם, כמו מואר תחת פנס חקירות פולשני ביקורתי ונוקב.

גיבורי 'העולם המוקטן' הזה הם בני משפחת גרובר העשירה המתגוררת ברחוב יוכבד בת מרים פינת רחוב אלכסנדר פן שבשכונת תל ברוך צפון: האב עירד, האם אמנדה, האחות לירית והאח דעאל (שימו לב לשמות!!!) אפשר לראותם גם כמלך, מלכה, נסיך ונסיכה, גיבורי טלנובלה או מעין שושלת קטנה שנעה על מפלסיו הנוצצים של זהב אומלל.
נתחיל בדמות המרכזית בספר, האם אמנדה (מנדי) אישה כבת חמישים, בעלת מפעל לייצור פיז'מות למגזר החרדי שעוברת סדרת ניתוחים פלסטיים פולשניים, קונבנציונליים ופנטסטיים כאחד. ניתוחים כמו הרמת חזה, שאיבת שומן, מתיחת פנים או השתלת שכמות תותבות, כשהאחרון שבהם נועד למי "שהשנים שחקו להן את קוץ השכמה ועשו להן גב שטוח ומשעמם, הן בשעת תנועה והן באי תזוזה" (עמ' 14). את הניתוח תעבור אמנדה אצל הרופא המפורסם ד'ר יגודה, רופא ישראלי לשעבר שמתגורר בגרמניה, כשהצלחתו העיקרית היא ניתוחי פנים של ילדים מן העולם השלישי שנולדו מעוותים. השתלת השכמות היא אולי גולת הכותרת של הספר, ואפשר להמשיל את הפעולה ההזויה הזו
האב עירד גרובר, מדען גאון בעל שם עולמי וחתן פרס ישראל, דמות ה 'בורדר ליין' הקלאסית, מנסה לפתח מדים אשר יגנו על אזרחי העולם מפני פיגועים ויהפכו את ישראל למעצמת טקסטיל ביטחונית. בתקווה שדבר זה יביא לו את פרס הנובל טס עירד לאיתקה שבאמריקה לצורך המחקר ומתמוטט שם בשל נסיבות בלתי צפויות בזרועותיה של המדענית בהט מקפיי, זאולוגית וחוקרת עכבישים המנסה לעזור לו במחקרו. בתוך המהומה הזו מנסים 'הנסיכים הצעירים', ילדיהם של בני הזוג גרובר, דעאל ולירית, להתגבר על הטרגדיות והנטישות הפוקדות אותם בעזרת גידול ירקות אורגניים בדרום הארץ, בקניות מטורפות בקניון או בבריחה לעולם הרוח המתבטאת בקריאה מרתונית של יצירות מופת מן הספרות.
רשת הקורים העכבישית הזו שטוותה קסטל בלום במיומנות רבה מפילה לבסוף את הגיבורים כולם. חוטי הטקסטיל, על סוגיהם השונים, רוקמים את העלילה האבסורדית בהידוק רב עד לסופה המר. הרושם שמותיר הספר על הקורא הוא ישיר ומהיר, בדומה להזרקת חומר חריף ישירות אל הווריד. אבל בניגוד להשפעה המהירה והמחוללת, ההתפוגגות היא איטית וממושכת. כותבת שורות אלו, למשל, פיתחה, בעקבות קריאת הספר, אובססיית הצצה אל גבן של נשים בנות חמישים ומעלה בניסיון לאתר שכמות אבודות ולאמוד את יופיין, או נתקפה בדחף משונה לקום ולנסוע לשכונת תל ברוך צפון בכדי לתור תיור ספרותי במקום.
הקורא שסיים לקרוא בספר יעדיף אפילו לקמט את עורו, לכפוף את גבו ולא לראות קניונים לעולם, ובלבד שלא להיכנס לנעליהם של 'בני משפחת המלוכה הזאת', גם אם הם משתייכים לחוג הסילון הנוצץ: יפים, עשירים ומפורסמים. אפשר לראות ספר זה כמסמך ביקורתי נוקב על המציאות הישראלית החדשה נטולת האידיאלים והשורשים בפרט, ועל המציאות האוניברסלית בכלל. אך אפשר גם לצחוק ממנו בפה מלא, בעיקר אם אתה בן עשרים, ולבכות ממנו בדמעות שליש אם אתה מאלה שחצו את גיל החמישים.
"טקסטיל", אורלי קסטל בלום, הוצאת הספרייה החדשה/הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה, 220 עמ'