קונספירציה לבנה
"על הפיקחון" החדש של סאראמגו, הוא ספר המשך ראוי ביותר ל"על העיוורון". המגפה שמתאר סאראמגו הפעם חושפת את הרקב המסתתר תחת מעטה הדמוקרטיה
[ז'וזה סאראמאגו, מתוך 'על הפיקחון']
'על הפיקחון', מאת ז'וזה סאראמאגו, גדול סופרי פורטוגל היום וחתן פרס נובל לספרות לשנת 1998, הוא רומאן המשך ל'על העיוורון' המפורסם והמסעיר. קוראיו הרבים של סאראמאגו ירימו ודאי גבה ויציצו בחשד בתופעה הקרויה 'רומאן המשך' או מעין 'על העיוורון 2'. אפשר להכליל ולומר כי ה'המשך' מזדנב לו אחר המקור וכושל תמיד. אך עם הספר שלפנינו אין הדבר כך.
בדומה ליצירות מונומנטליות אחרות בתולדות הספרות, כדוגמת 'הקומדיה האלוהית' מאת דנטה אליגיירי או 'בעקבות הזמן האבוד' מאת מרסל פרוסט, למשל, ממשיך סאראמאגו, כמעט באותה הנשימה, מן הנקודה בה הפסיק. משפט הסיום הפיוטי החותם את 'על העיוורון' אומר:"העיר עדיין היתה שם". ואכן העיר המוכה ואכולת התופת חוזרת שוב ועמה חוזרים כל גיבורי הספר.
בעיקר זכורה לנו 'גיבורת העל' הבלתי נשכחת, אשתו של רופא העיניים, היחידה שלא איבדה את מאור עיניה בשעה שעיר שלמה נדבקה במגיפה מעוורת שכמו הפילה את הסובבים לתוך "ים של חלב". עלילת 'על הפיקחון' נפתחת ארבע שנים לאחר אותה מגיפה שתקפה את כל האזרחים ונעלמה באופן מוזר כלעומת שבאה. אלא שהפעם פוקדת את העיר מגיפה חדשה, גם היא לבנה, אך הפוכה מקודמתה.
סאראמאגו הוא סופר שהולך בגדולות. כמו בכל יצירותיו העוסקות בסוגות מונומנטליות (היסטוריות, תיאולוגיות או פילוסופיות) גם ספר זה מתייחס לנושא רחב יריעה שעוסק הפעם בתככיה של הזירה הפוליטית המושחתת. בדרכו המיוחדת, רוויית ההומור והחמלה, מציג סאראמאגו את מערכת השלטון, על כל דרגיה, באופן האבסורדי ביותר וחושף, בעזרת איזמל מילולי חד, את הרקב המסתתר מתחת למעטה הקרוי בפי כל דמוקרטיה.
העלילה מתחילה כאשר ביום הבחירות, בעיר בירה, במקום חסר שם, שיכול להיות כל מקום, נוהרים תושבי העיר אל הקלפיות בכדי להצביע. אך באופן מסתורי, כאילו קיבלו איזושהי פקודה מלמעלה, מסתבר כי יותר משמונים אחוז מהם מצביעים בפתק לבן. השימוש שלוח הרסן בזכות ההצבעה בפתק לבן נתפס בעיני השלטון כאיום על אושיות הדמוקרטיה כולה, ותוצאותיה של הצבעה זו מביאות לאנרכיה ולהרס. באסיפת החירום, שנערכת עקב המצב, מישהו מעיר ואומר: "ככלות הכל אין שום היגיון בשלילת זכויות ממי שכל פשעו הוא דווקא מימוש אחת מזכויותיו"(עמ' 38). תופעה חידתית ובלתי מוסברת זו, של הצבעה גורפת בפתק לבן, ה"פוגעת בלב ליבן של אושיות הדמוקרטיה יותר משהצליח אי פעם לפגוע בהן כל משטר טוטאליטרי" (עמ' 191) מחייבת את השלטון לחפש את השעיר לעזאזל, את האשם במחאה החברתית המשונה הזו.
בימי ה'עיוורון הלבן' שנחת על התושבים כארבע שנים קודם לכן, רק אשתו של רופא העיניים נשארה פקוחת עיניים. אם כך, נשאלת השאלה, "האם אישה אחת, בגלל שלא התעוורה לפני ארבע שנים, אחראית ל'קונספירציה הלבנה', לכך שכמה מאות אלפי אנשים, שמעולם לא שמעו עליה, הצביעו בפתק לבן?" מסתבר שאישה זו נופלת כקורבן פעמיים. לראשונה, בימי המגיפה הלבנה, כרואה היחידה שנותרה ושנאלצה לתפקד בעול כורחה לבדה בתוהו ולשמש עיניים לאנושות הסובלת. וכעת, בשנית, כשהיא מוצאת עצמה נאשמת על לא עוול בכפה ואצבע השלטון הארוכה מצביעה עליה כאחראית היחידה ל'גל המחאה הלבן' המשונה הזה. בחירתו של סאראמאגו באישה כישות מגוננת איננה מקרית ויש לבחירה זו משמעויות סמליות רבות.
אישיות מרכזית נוספת בספר היא דמותו הבלשית של הרב פקד, אשר נשלח מטעם השלטון לעקוב אחר האישה בכדי להפליל אותה. בהמשך יעבור אותו רב פקד מהפך אנושי דרמטי ומדמות העוקב והמפליל הוא ייהפך לנעקב ולנרדף. השינוי יתרחש בהדרגה במהלך התוודעותו לאישה המופלאה הזו שמתקילה אותו עם האבסורד שבמעשיו. לאט לאט מתבהר לו כי הוא כבר אינו מאמין יותר בדרכו. בעודו שוכב על מיטתו, כשידיו שלובות מאחורי עורפו, צפות ועולות במוחו מחשבות הממוטטות כליל את מגדל הדעות והאמונות עליו התבסס עד כה. קריסת אמונו של היחיד במערכת שלטון החוק היא מעין שיקוף לאותו משבר אמונה גדול ומהפכני שפוקד את אוכלוסיית העיר כולה.
בדיאלוג המתקיים בתוככי נפשו פונה הרב פקד לאשת הרופא ואומר לה:"נכנסתי לבית שלך כאויב ועכשיו אני לא יודע איך לצאת ממנו, אם לבדי, כדי להתוודות באוזני השר שנכשלתי במשימה שלי, או יחד איתך, כדי לקחת אותך לכלא."(עמ' 257) גם חלומות מבעיתים ומטרידים פוקדים אותו. בחלומו הוא רואה את שר הפנים, הממונה עליו, מביט בתמונת אשת הרופא וממש כמו בטכס וודו אופייני, נועץ השר מחטים בעיניה ותוך כך ממלמל לחש כישופי:" עיוורת לא היית , עכשיו כבר לא תראי אור, לבן חפצת, עכשיו תראי רק שחור, סיכה זו אנעץ בך, מלפנים ומאחור"(עמ' 263) לאחר הקריאה בלחש המיסטי הזה מצטייר לפתע הספר כמסמך אשר מגולל צייד מכשפות פרימיטיבי וכל זאת בכסות עידן המודרנה ההרסנית. האישה המיוחדת, הבלתי מפוענחת, ניצודה בידי השלטון וכמו מועלית על המוקד. האם הלכנו אחורה בזמן וחזרנו אל התקופה החשוכה של ימי הביניים, תקופה שבה כל אישה בעלת סגולות יוצאות דופן הייתה נידונה לשריפה? ואם כך, אז איפה אנחנו עומדים?
רמז לאותו צייד מכשפות מצוי כבר בעטיפת הספר המרשימה אשר מעליה ניצבת רוח רפאים (אשתו של הרופא?) עטופה תכריכי אבלות לבנים, עומדת
כתב ידו הייחודי של סאראמאגו מתאפיין ברצף של משפטים ארוכים נטולי סימני שאלה ומירכאות. לעיתים אין הקורא מבין מי אמר מה ולמי, בתוך רצף התודעה הרב ערוצי והבלתי פוסק הזה. הכתיבה היא דחוסה וקצב הקריאה מצריך מעקב דרוך כמו לא היו כלל סימני פיסוק או נקודות כלל. קולו של מספר- העל, הנשזר ונטמע בתוך הדיאלוגים הרבים, מזכיר לעיתים את קולו של קריין ספורט שמדווח דיווח חי מן האיצטדיון על מהלכי המשחק במהירות עוצרת נשימה.
רומאן אפוקליפטי זה ממשיך את מסורות הכתיבה הקודמות של סאראמאגו, ששמות דגש בעיקר על הגורם האנושי שבתוך האירועים ההיסטוריים, ולא להיפך. ז'וזה סאראמאגו הוא סופר אתאיסט מוצהר, המוכר לנו בעיקר בזכות ספריו המרתקים ( 'הבשורה על פי ישו','כל השמות', 'רפסודת האבן', תולדות המצור על ליסבון' ועוד) אך גם בעקבות התבטאויותיו האנטישמיות שנאמרו בעת ביקורו בארץ, ורבים מאיתנו לא סולחים לו על כך. גם סאראמאגו עצמו אינו סולח למציאות האכזרית נטולת ההשגחה האלוהית ולרשעותו הקדמונית של בן האדם.
'על הפיקחון' מאת: ז'וזה סאראמאגו, תרגמה מפורטוגזית: מרים טבעון , הוצאת הספרייה החדשה/ הקיבוץ המאוחד/ ספרי סימן קריאה, 2006, 335 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
