השרוף
כנראה שאין דרך לשקם את המוניטין של ריצ'רד ניקסון. אז בימים בהם אף אחד כבר לא רצה לדבר איתו, ניקסון כתב על הימים בהם כולם רצו מאוד. עכשיו בעברית
"אימרה וולקנית קדומה אומרת: רק ריצ'רד ניקסון יכול היה לבוא לסין ולעשות עימה שלום" (מר ספוק ב-"מסע בין כוכבים: הארץ הבלתי ידועה").
מיסטר ספוק בדרך כלל ידע על מה הוא מדבר. כי ריצ'רד ניקסון, הנשיא המושמץ ביותר של ארה"ב בכל הזמנים, היה טיפוס עקשן מאין כמוהו. מהסוג הנדיר גם בפוליטיקה האמריקנית (גם אם פחות נדיר בזו הישראלית). הוא הוכה והובס שוב ושוב, ועלה וחזר בכל פעם מחדש, עד שסיים את חייו כנשיא הכי מושפל, אבל גם אחד המעניינים ביותר שידעה אמריקה.
הפעם הראשונה בה חזר ניקסון מהאוב הייתה לאחר שהפסיד בראשית שנות השישים לג'ון קנדי, במאבק צמוד מאוד על הנשיאות. בסוף אותו עשור רץ שוב לבחירות והפעם זכה בגדול, וגם המשיך לקדנציה שנייה. אמריקאים רבים אולי לא ירצו להודות בכך, אבל ניקסון היה מוכשר לפחות כמו קנדי ויש שיגידו הרבה יותר. הוא היה נשיא חזק, יעיל ונחוש. היה לו גם צוות מוכשר ביותר, בראשות הנרי קיסינג'ר, אולי שר החוץ האמריקאי היצירתי ביותר בעשורים האחרונים (שכמו ניקסון עצמו, היה אדם שנוי במחלוקת).
ניקסון היה מי שפיתח את הקשרים בין ארה"ב לסין הקומוניסטית. הוא שהוציא את צבא ארה"ב מוייטנאם (בוץ אליו נכנסו האמריקאים בתקופת קנדי הנערץ), והוא סייע לישראל במלחמת יום הכיפורים עם רכבת אווירית, למרות התנגדות סובייטית עזה. הוא גם קיים הסכמי פירוק נשק ראשונים מסוגם עם הרוסים, למרות שכל חייו ממש לא סבל אותם.
כל ההישגים הנ"ל היו אמורים להציב את ניקסון בשורה הראשונה של היסטוריית מנהיגי העולם, אבל לאיש היה אופי מחורבן. הוא היה חשדן על סף הפרנויה, שטוף תאוות נקם בכל מי שראה כיריב, היה משוכנע שכולם (כולל יהודי ארה"ב) רוצים להפיל אותו, והוא עקב אחרי כולם בלי בושה, כאילו לא היה מנהיג הדמוקרטיה הגדולה בעולם. הטירוף הזה גם הביא לנפילתו. ווטרגייט נחשבת עד היום לפרשיה פוליטית חסרת תקדים שאין דומה לה. הפריצה למטה המפלגה הדמוקרטית במלון ווטרגייט בוושינגטון, הסתיימה בהדחת נשיא באמצע קדנציה, לראשונה ובפעם היחידה בהיסטוריה האמריקאית.
את שארית חייו בילה ניקסון בכתיבת ספרים. אחד מהם, "מנהיגים", יוצא בימים אלו לאור בעברית. את הספר כתב ניקסון ב-1982 והוא מתאר בו מפגשים עם מנהיגי העולם, כולל מישראל. "יש לו פנאי רב לחשוב ולכתוב", דיווח יצחק רבין ז"ל שפגש אותו במהלך כתיבת הספר. "הוא בודד מאוד. לוח הפגישות שלו אינו עמוס מדי . לא רבים משחרים לפיתחה של האחוזה שלו בקליפורניה והטלפון לא מצלצל".
13 שנה אחרי מותו, ניקסון נשאר שנוי במחלוקת כשהיה. כשאוליבר סטון עשה על חייו סרט ביוגרפי ארוך (ארוך), הוא התקשה למצוא כוכב אמריקאי שיסכים לגלם נשיא שנוא כל כך. בסופו של דבר בחר באנתוני הופקינס הבריטי, שכנראה שנא את ניקסון קצת פחות מהקולגות בהוליווד. לא שסטון הציג את ניקסון בצורה ממש מאוזנת. בסרט שיצא ב-1995 (שנה לאחר מותו של ניקסון) נרמז שהוא היה קשור לקונספירציה של גולים קובניים, אנשי CIA ואנשי עסקים, שהביאה לרצח קנדי. בנותיו של ניקסון האשימו את סטון ברצח אופי של אביהם, שאופיו גם ככה כבר לא ממש היה בחיים הרבה שנים.
בתקופה הטובה. ניקסון ואלביס צילום ארכיון: גטי אימג'ס
הו, ניקיטה
"מנהיגים" מתאר מפגשים בין ניקסון לגדולי עולם, מנאצר וסאדאת, דרך השאח הפרסי ועד דוד בן גוריון וגולדה מאיר. הפרק המעניין ביותר בספר הוא ללא ספק סיפור מפגשיו ויחסיו עם ניקיטה חרושצ'וב, השליט הרוסי שבמידה רבה מאוד עיצב את דעתו של ניקסון על ברית המועצות ועל הקומוניזם בכלל. ניקסון מתאר את המפגשים שהיו לו עם חרושצ'וב, שחרגו כמעט מכל כללי דיפלומטיה והגיעו לרמה של אלימות מילולית.
עם זאת, יש בספר גם שביב סימפטיה כלפי חרושצ'וב, שבאה, כמובן, משותפות גורל. ניקסון מתאר את סילוקו של חרושצ'וב מהשלטון לפנסיה כפוייה "גורל גרוע ממוות". הוא מספר כי ניסה לפגוש אותו לאחר נפילתו במקום כליאתו, אבל לא הצליח. ניקסון מתאר גם את
די במקביל לכתיבת הספר הנ"ל, כתב רבין את הספר יצחק רבין משוחח עם מנהיגים וראשי מדינות (הוצאת רביבים , 1984). ההשוואה בין הספרים מלמדת הרבה על ההבדלים בצורה בה ראו שניהם את מנהיגי העולם אותם פגשו. הכתיבה של ניקסון, אגב, מעניינת הרבה יותר.
הספר "מנהיגים" עמוס בדעותיו האנטי קומוניסטיות של ניקסון, השקפות שאינן רלבנטיות היום בשום צורה ולא היה מזיק אם היו נמחקות מהמהדורה העברית, אבל הפרופילים של האישים שהוא מציג לא איבדו מחיותם. ובכל זאת, הסיפור המעניין מכל הוא זה של המחבר עצמו. סיפור שכמוהו אין לאף פוליטיקאי אחר במאה העשרים.
נא להמתין לטעינת התגובות
