"המגן"
הסאגה נמשכת: לרגל פרס ספיר, שחר מגן נקרא לבחור פרק מספרו "שחיטה שחורה" ולהתמודד עם שאלות המחץ של עדיה אמרי אור. שימו לב לפרגון: הבחור עורך את מדור התרבות של אתר מתחרה כלשהו
מדוע בחרת דווקא בפרק הזה?
"בפרק הזה רוצי, הגיבורה של הספר שלי, שלא מפסיקה להתרוצץ ממקום למקום, מחווה לחווה, ומגלה עגלים שחוטים בכל פינה, סוף סוף נחה. ודווקא הרגע הזה, שאין בו טיפה של דם, הוא אחד הרגעים הקשים בספר לדעתי".
"קיבלתי תגובות לא מעטות מקוראים, שסיפרו שלא היה להם קל לצלוח את תיאורי הבשר, אולם דווקא שם נראה לי שיצאתי אכזרי מדי, יותר ממה שהתכוונתי. בעצם בחרתי בו כי זה פרק שאולי הייתי משנה טיפה, ומכניס בו קצת נחמה ורוך".
מי הסופר שהכי השפיע על כתיבתך?
"סלמאן רושדי. "הסופרנוס" של עולם הספרות. משהו שאסור לחקות אותו, אבל מותר לשאוף אליו".
מאילו חומרי קריאה יורכב סוף השבוע שלי?
"'מסעותי עם צ'רלי' של ג'ון סטיינבק, שיצא עכשיו ב"אחוזת בית". מדובר במסע שעושה הסופר הענק עם כלבו הקטן וגם אני מפנטז על משהו כזה בעתיד הרחוק (או כשיהיה לי כלב)".
ולפינת השאלה התמוהה - ספר על מקרה מצחיק שקרה לך ברכבת
"באחרונה הזדמן לי לנסוע לא מעט לאיזור הצפון ברכבת, בעקבות סרט תיעודי שאני עושה. באחת הפעמים פגשתי מישהי שהיתה איתי ביסודי, שנה אחת סך הכל. יש לה שם מאוד ייחודי, שקשור לים ולצדפים ולשובר גלים (והוא מתחרז עם כרמלית). בכל אופן גם היא זיהתה אותי, או כך לפחות חשבתי. דברנו קצת – היא מיהרה הביתה, לילדיה, שני בנים ובת – ובשביל הכיף עברנו תלמיד תלמיד שלמד איתנו בכיתה, לבדוק מה כל אחד זוכר ממנו. לפתע היא הגיעה גם אלי, לשחר, וסיננה איזו קללה (שמתחרזת עם חֶלֶב). או אז הבנתי שהיא סבורה שאני כנראה מישהו אחר, אולם לא היה לי לב לתקן אותה. זה היה מאוד מוזר לדבר על עצמך בגוף שלישי, אבל גם סוג של עונש כנראה".
שמוליק חתך תפוחי גראנד סמית.
"את רעבה?"
"כן, גוועת," השיבה, מעבירה יד על עורפו - לפעמים הרגישה צורך לגעת בו, רק בשביל לדעת שהוא קיים - "אבל אני הולכת קודם להליכה שלי."
היא נמלטה לחדר השינה, מחליפה בזריזות למכנסי בד קצרים, אפורים, חוששת שמא ייכנס במקרה ויציץ בה בתחתונים. היא לקחה את הדיסקמן, שהיה ללא סוללות, כי ממילא לא הפעילה אותו. לא בשביל המוזיקה כרכה את האוזניות סביב ראשה, אלא כדי להתבדל, לשקוע בעצמה ולא להתעכב ליד שכן תועה.
"את בטוחה שיש לך כוח?" שאל אותה בצאתה, כמו בכל ערב, מקווה שפעם אחת תישאר. "היה לך יום ארוך."
"היה לי הרבה יותר מיום ארוך."
זה שנה היא הולכת לבדה בלילות, שלוש פעמים בשבוע. היא קראה שהליכה מהירה מיטיבה עם כל איברי הגוף, ואכן, תמיד כששבה מתנשפת, הניחו לה לשעה קלה הסינוסים, כאבי הראש, העיניים הצורבות, הצוואר הדואב ושאר טרדות היום, דועכים עם כל צעד שהיא עושה במעלה הגבעה. שמוליק הביט בה כשהתרחקה, מנוע מלהצטרף. זו היתה אחת הפעמים הבודדות
היא עברה במהירות בין הבתים, שאורות פלואורסצנט עלו מהם, מרמזים על הקור ששרר בתוכם. היא ידעה שריחות הלילה סביבה חריפים, נאבקים בגסיסתם, כמו ילדים שממאנים לשכב לישון. היא התאמצה לשאוף אותם לקרבה, אך ללא הועיל. חרקי הלילה הקיפו אותה, מודיעים בקולי קולות על דם חדש.
היא עלתה לקצה הגבעה, מצחה נוטף. היא עצרה מול פסלו של זייד, שניצב חסון וגאה על סוסתו, רובה בידו האחת וכף ידו האחרת מסוככת על עיניו בעודו משקיף על העמק, מבטו דרוך וערני, לא כמבטה שלה, העייף והרדום. היא לא ששה כמוהו לשמור על הסובב אותה, והעדיפה לשקוע בחלומות בהקיץ. הזיעה עטפה את גופה. הדממה סביבה היתה מוחלטת, חד-משמעית, והצליחה להרגיע את רוחה.
היא נשמה נשימות עמוקות, מתמכרת לחום שנצבר באיבריה המאומצים. לולא חוותה מה שחוותה, הקללות שספגה, המכתבים שמצאה, העגלים שגילתה, היתה יכולה גם ליהנות מלילה שכזה, ודאי כשהיא במעלה הגבעה, לצדו של זייד הדומם וסוסתו האהובה, דומייה שמה
גם הלילה הצליח הפסל להביע, באופן מפליא ולא מוסבר, את האהבה הנדירה ששררה בין האדם לבהמתו: סיפרו שזייד טיפל בסוסה החולה שרכש מבעליה המרושע כמו בילדה קטנה. רוחץ, מסרק, מסלק זבובים מפניה. עם הזמן פיתחו השניים שפה מיוחדת, מבינים זה את זו בלי לומר מילה, מסתפקים במבט חטוף או בצניפה.
וכשם שחבה לו את חייה, כך חב גם הוא את חייו שלו לתעוזתה ולזריזותה, שמעטרות עשרות סיפורי בריחה מסמרי שיער. אך רוצי דווקא לא דמיינה אותם דוהרים, נישאים ברוח, אלא נחים, מסתתרים במערה מפני הטורקים, והוא, סבא רבא, מתחמם בחום גופה של הסוסה, נוגע בעורה הרך, שואף את ריחה.
היא נשענה על תל האבנים שנשא בבטחה את הפסל ובחנה את ביתה שלה, שלא היה שונה מן האחרים, מכוער ונצחי כמו כולם. בית ללא קונים, עצוב כאלמנה זקנה. בעבר היתה המרפסת פתוחה לרווחה, האורות בחצר דלקו בשלל צבעים, ובמכלאה - ראם לבן, יפהפה, אצילי, שתי קרניו כפמוטי חג.
"אני לא עומד בזה," הסביר אביה. "הם פשוט שם, מחכים לי, וחבל שהם יישארו חבויים, בלי שאף אחד יראה אותם מלבדי. בסוף אני עוד אצליח, חכו חכו, והם יחזרו לטבע יותר חזקים ורבים."
אך הראם המדברי שלכד אביה בשיטוטיו בערבה והגניבוֹ לצפון ללא אישור ובלי שידע כיצד לטפל בו לא חזר לטבע. נציגי רשות שמורות הטבע והגנים ההמומים לקחוהו, איש לא יודע לאן. למקום הולדתו אי אפשר היה להשיבו. "קלקלת אותו," אמרה אז אמה לאביה, שלבה נכמר על החיה, כאילו משהו מגיע מתוקן.
גם רוצי רצתה לשובב את נפשה מדי פעם בפרווה רכה, אך האלרגיות של שמוליק אכלו כל חלקה טובה. כל חיה, אפילו נטולת שיער, הפריחה בעורו ניקודים-ניקודים, בפנים, בצוואר, בגב, בירכיים. כשהביאה את כלבתה ליסה לגור עמם בחיפה, כשסיימה את לימודיה וקיוותה להשתלב ב"אנשי האדמה", הלכו יחד לבדיקות לאלרגיה, כמו מדובר בטיפול זוגי, לגלות על מה ולמה. היא התקשתה לוותר על כלבת הקולי המעורבת, שהיתה טיפשה ויפה כנעל זכוכית.
היא זוכרת שנדהמה מהפשטות: דקירות קטנות בזרוע כדי לבדוק ממה סובל בעלה הטרי, פחד ותיעוב בנקודות קטנות על העור. ואולי זה רק אבק, קיוותה. אך הרופא היה נחרץ. בלי כלבים. בלי חתולים. בלי כלום. כל שערה מן החי תרע את מצבו, ועלולה לפגוע בעור, בנשימה, במצבי הרוח.
היא קיבלה את הגזירה ומסרה את הקולי המעורבת. מתי התעוררה בה התהייה אם שמוליק יכול לצנן ולהגביר את תגובות הלוואי כראות עיניו? האם כבר אז? את הכלבה לא סבל מהרגע הראשון, הרבה לפני שהתעטש.ואולי לא נרפא לחלוטין, חשבה כשהביטה בשמוליק מבעד לחלון עם שובה, נקי מפריחות והתעטשויות, רוחץ סלרי. הוא עדיין נראה כמי שהאוויר בבית מזיק לו והוא נושם אותו טיפין-טיפין, לא יותר מן הנחוץ, ואולי זו הסיבה שהוא מדבר אליה מעט ובקצרה ובסימני שאלה - הגעת? התקלחת? אכלת?
נא להמתין לטעינת התגובות
